זהב של שוטה: סולן הסטון רוזס חוזר

הופעות האיחוד של הסטון רוזס - הפופולרית שבלהקות סצנת המאדצ'סטר, שערבבה רוק, דאנס ואקסטזי במנצ'סטר בסוף האייטיז - הסבו להרבה אנגלים ואנגלופילים רגעי אושר והתעלות. עתה, כמעט שנתיים אחרי ההופעה של הרוזס בגלזגו, שבה רמז הסולן איאן בראון שנגמר הסיפור, הוא חוזר עם אלבום סולו חדש. "Ripples", אלבום הסולו השביעי שלו, הוא הראשון שהוציא זה עשור, וכמו כל קודמיו כמעט, הוא נכנס לעשירייה הפותחת במצעד האלבומים הבריטי.

קשה להמעיט בערכה של נאמנות העם הבריטי לסולנה של אחת הלהקות הגדולות ביותר שהיא ידעה אי פעם. במעבר בין שנות השמונים לתשעים עשו הסטון רוזס פופ־רוק סיקסטיזי בתוספת מקצבי דאנס וגרוב שחור. כשבראון נפרד מהגיטריסט השמרן ג'ון סקווייר, הוא היה חופשי להעמיק באהבתו למוזיקה שחורה על כל גווניה: מסול נושן, דרך רגאי ג'מייקני ועד היפ הופ וטכנו/האוס. זה בדיוק מה שהוא עושה, או לפחות מנסה לעשות, בקריירת הסולו שבה פצח אחרי פירוק הלהקה. השיר "The Dream and the Dreamer" מהאלבום החדש, הוא ג'ם Fאנק סבנטיזי עם גרוב ג'מייקני, ושיר הנושא של האלבום הוא שיר דאנס מעושן עם גיטרה אוריינטלית וצפצופים חמודים.

בראון. קאברים לרגאי וחיבה לניינטיז צילום: EPA

במידה רבה בראון עדיין נטוע בניינטיז. הקטע הפותח את האלבום, "First World Problems", נשמע כמו פרפרזה על "Loaded" של פריימל סקרים מתחילת שנות התשעים, שהוא בעצמו גלגול של "Sympathy For The Devil" של הרולינג סטונס. בטקסט מתחבר בראון כהרגלו למסרים של רוחניות ונוזף בכל מי שמעז להתלונן על בעיות העולם הראשון שלו. הוא לא אוהב להתלונן על צרות של עשירים ולא אוהב מותרות של עשירים. בקליפ לשיר הוא רוכב בשלווה סטואית על אופניים לאורך תעלה כהומאז' לקליפ הקלאסי שלו ל"F.E.A.R" - השיר הכי טוב בקריירת הסולו שלו, שיצא לפני כמעט 20 שנה.

בראון כמובן לא מוותר על קאברים לשירי רגאי אהובים עליו. את "Black Roses" של ברינגטון לוי הוא הופך לקטע רוק לא ברור, ולסיום מחרב את "Break Down the Walls" של מייקי דרד המנוח. כמו המון פעמים בקריירה שלו, הכוונות שלו טובות מהביצוע.

אבל "Ripples" הוא אלבום קטן וצנוע. ב"Breathe and Breathe Easy" מסתפק בראון בגיטרה אקוסטית בסיסית כליווי. ואם באלבומים קודמים הוא אירח רמי־דרג כמו אנדי רורק מהסמית’ס, פול ריידר (אח של שון) מהאפי מאנדייז ואת הגיטריסט סטיב ג'ונס והמתופף פול קוק מהסקס פיסטולס, הפעם הוא הסתמך על עצמו ועל בניו ואפילו הפיק את האלבום לבד. השירה שלו טובה מאי פעם, וממלאת את הלב לכל מעריציו שהתגעגעו. ולהם בטח גם לא יהיה אכפת שרבים מהשירים נשמעים כמו דמואים ופחות כמו מוצר מוגמר — לטוב ולרע.