סדרת הדוקו "מעברות": עלייה וקוץ בה

"לא רציתי לחטט בפצעים ובזיכרונות אבל כששמעתי אנשים מספרים את הסיפורים הרעים וההתאבדויות הכל חזר אליי", מספרת הבמאית דינה צבי ריקליס, מיוצרי הסדרה התיעודית "מעברות", שתעלה מחר (ד') בכאן11. "הסדרה הזאת נוגעת בדנ"א של המדינה, והשאלה העולה ממנה היא אם מה שישראל עשתה בשנות ההגירה היה פנטסטי או חסר אחריות".

מתוך "מעברות". "ניסיון להציג את התמונה המורכבת ולא רק כעס ומרירות" צילום: ארכיון צה"ל

סדרת הדוקו משרטטת בארבעה פרקים את סיפורן של המעברות מקום המדינה ועד אמצע שנות החמישים. לצד ריקליס יצרו אותה אריק ברנשטיין, שי להב והילה שלם בהרד, ומלווה אותה בקריינות השחקנית יעל אבקסיס. עבור ריקליס זו אינה היצירה הראשונה שעוסקת בהגירה, ובין סרטיה "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" על פי ספרה של רונית מטלון ו"שלוש אמהות". "לא עשיתי את הסדרה משום שאני מזרחית שגדלה במעברה. אני לא מסתירה את זה אבל אני גם לא רוצה את התווית הזאת, לא נופפתי בדגל. יצרנו מסמך על החיים באותה התקופה, שהיו מרתקים ומגוונים, מלאי עוגמות נפש אבל גם חיוך מדי פעם. אני מקווה שהשיח ילך לשם. אנחנו מנסים להראות את התמונה המורכבת".

ריקליס נולדה בבגדד ועלתה עם משפחתה ארצה למעברת כורדני. בזמן שהותה במעברה חוותה המשפחה טרגדיה: אביה, שעבד ברכבת, סידר עבודה לדודה שהיה חסר ניסיון, וביומו הראשון היה מעורב בתאונה ונקטעו שתי רגליו. האב שקע בדיכאון עד יום מותו, ושתי המשפחות חיו עם רגשות האשמה והמשקעים. שני אחיה נפרדו ממשפחתם והועברו לקיבוץ. על שניהם היא מעידה כי נותרו עם נכות רגשית.

הבמאית דינה צבי ריקליס: "לא רציתי לחטט בפצעים, אבל כששמעתי סיפורים, הכל חזר אליי. כילדה הייתי אומרת לאמי ברחוב ‘אם את מדברת איתי ערבית אני הורגת אותך’" צילום: ביגיל עוזי

"שלמה הלל (שהשתתף במבצע עזרא ונחמיה להעלאת יהודי עיראק בראשית שנות החמישים) מספר בסדרה על פגישה שבה לוי אשכול אמר לו 'אל תביא עכשיו 50 אלף עירקים כי אין לנו עבודה וכסף בשבילם', ואילו דוד בן־גוריון אמר 'הוא צודק, אבל סע ותביא אותם'", אומרת צבי ריקליס. "אז האם המפעל הזה היה באמת פלא בתולדות האנושות? אין לי תשובה".

הסופר והמשורר סמי שטרית מגדיר את תקופת המעברות כאבן הראשונה בטראומה הקולקטיבית המזרחית, שכן יהודי המזרח לא היו בתוכנית העלייה של בן־גוריון, הוא ייעד את המדינה ליהודים מאירופה ורק אחר כך הם באו בחשבון. "לאשכנזים במעברות היה יותר קל למצוא עבודה כי הם הבינו את השפה והמנטליות, היה להם דיאלוג עם הפקידים והם יצאו משם אחרי שנה־שנתיים", אומרת צבי ריקליס. "בסדרה רואים איך האשכנזים חוו את התקופה לעומת דוברי שפת האויב. כילדה הייתי הולכת עם אמא שלי ברחוב ואומרת לה: אם את מדברת איתי ערבית אני הורגת אותך. התביישתי בהורים שלי מאוד, שפת האויב נחשבה דבר נורא.

"הגזענות לא הפסיקה עד היום, ומה שעושים לאתיופים מחזיר אותי לשנות החמישים. זו מדינה אשכנזית לבנה בבסיסה ויעברו עוד הרבה שנים עד שתיווצר סינתזה ונצליח לצאת מזה. גם הגזענות נגד מבקשי המקלט מזעזעת. העניין שיהודי שווה יותר מאדם שאינו יהודי בלתי מתקבל על הדעת, בטח 70 שנה אחרי קום המדינה".

ההשוואה לסדרת התעודה "סלאח, פה זה ארץ ישראל" על עליית יהודי צפון אפריקה לעיירות פיתוח נידחות אינה נמנעת. "ציפו מאיתנו שנביא 'סלאח פה זה ארץ ישראל 2' אבל רצינו לעשות את היצירה שלנו. אנחנו בשום אופן לא מדברים בשחור ולבן, הכל מבוסס על עובדות היסטוריות. אמרו שאנחנו צריכים להביא יותר כעס למסך וזה לא היה הטיקט שרצינו לשים בראש. להביא רק ממד של כעס זה לא מעניין, זה מתבכיין ומתקרבן. אבל בהחלט יש צעקה! אולי היא לא נמרחת על המסך אבל זה האימפקט שלנו כיוצרים, שתהיה סינתזה בין הטוב והרע. השתדלנו לא להיות מרירים; קצת כועסים ודעתנים אבל מרירות היא לא דבר שנעים לסחוב. כשהייתי קטנה אמא שלי אמרה: למה המטוס לא איבד את הדרך ונחת באנגליה? אני נלחמת בזה כל החיים".