תקנות סדר הדין האזרחי: מצדק מהותי לצדק מידתי?

לאורך המאות ה-19 וה-20, שלטה בעולם המשפט האנגלו-אמריקאי תפיסת צדק שכונתה "צדק לגופו של עניין" ("Justice on the Merits"). על פי הלך מחשבה זה, לפרוצדורה בהליך המשפט ניתן מקום משני בלבד, כאשר המטרה העליונה של מערכת הצדק היא להשיג צדק מהותי. מתפיסה זו נגזרה הגישה כי יש לאפשר לבעלי הדין לעשות שימוש בכל הכלים הדיוניים ללא תלות בהיקפו הכספי של הסכסוך או בהשפעה שיש לאופן בו הליך מסוים מנוהל על כלל המערכת השיפוטית.

צילום: שאטרסטוק

לקראת סוף המאה ה-20, קמו חולקים על גישת ה"צדק לגופו של עניין" אשר טענו כי שפיטה בעניינים אזרחיים היא שירות ציבורי, ובדומה לשירותים ציבוריים אחרים (כגון רפואה), יש לספקה בעלות סבירה, תוך זמן סביר ובהשקעת משאבים מידתית. בהתאם טענו החולקים כי לפרוצדורה מקום מרכזי במערכת הצדק, ככלי להקצאת המשאב המשפטי באופן סביר.

על רקע זה, התגבשה באנגליה תפיסה חדשה של צדק שכונתה "צדק מידתי", ולפיה יש להביא בחשבון את ההשפעה שיש לכל פעולה בתיק מסוים על כלל המערכת המשפטית. כך לדוגמא, בית המשפט לערעורים באנגליה הסביר כי תפקידו של בית המשפט איננו עוד “לשפוט בכל משחק שהצדדים רואים לנכון לשחק”, אלא להבטיח כי נעשה שימוש נאות ומידתי במשאבים השיפוטיים,וכי הדגש הוא על הקצאה הוגנת של משאבים שיפוטיים והקפדה על ציות לכללים, גם אם משמעות הדבר כי צדק יעשה רק ברוב התיקים ולא בכולם.

נדמה כי תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, אשר ייכנסו לתוקף בישראל בספטמבר 2019, משקפות שאיפה לשינוי תפיסתי דומה. כך למשל, על פי התקנות החדשות, הליך משפטי ראוי והוגן הוא הליך המנוהל באופן מידתי; על בית המשפט לאזן בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי - הכולל גם את נגישות הציבור למערכת המשפט; ועל בתי המשפט להתאים, במידתיות, את ניהול ההליך להיקף הכספי של התביעה.

כיצד יכריעו בתי המשפט בסתירה בין העקרונות השונים

אלא שרפורמה תפישתית זו במערכת המשפט עשויה להיתקל במספר קשיים. שינוי פרדיגמה מערכתי איננו דבר פשוט – הן עבור שופטים ותיקים והן עבור עורכי דין. הליך השינוי באנגליה, למשל, הוביל לגישה סותרת ולא עקבית ביישום התקנות. כך, כאשר בית המשפט ניסה לאכוף על המערכת יישום קפדני של התקנות בשם היעילות והמידתיות, הפסיקה זכתה לביקורת ולהתנגדות נוכח התוצאות הקשות וריבוי ההתדיינויות שנגרמו, ובסופו שלדבר נאלץ בית המשפט לאפשר שיקול דעת רחב יותר בהפעלת התקנות על מנת למנוע פגיעה בצדק המהותי ולמנוע תוצאות בלתי מידתיות ויעילות.

מעבר לאתגרים הצפויים בשינוי התפיסה, מקריאת התקנות החדשות כאן בארץ עולה גם סתירה פנימית. מצד אחד הן שואפות לאמץ את תפיסת 'צדק מידתי' על ידי איזון של המשאבים השיפוטיים, ומצד שני הן קובעות כי מטרת ההליך האזרחי היא "להשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך". כלומר, מטרת העל של ההליך האזרחי בישראל נותרה השגת "צדק לגופו של עניין". מעניין אפוא כיצד יכריעו בתי המשפט בסתירה בין העקרונות השונים.

חוסר עקביות נוסף ניתן למצוא בכך שבתקנות החדשות בוטלו הליכי התביעה המיוחדים, כגון סדר דין מקוצר והמרצת הפתיחה, אף שהם אפשרו לנהל הליכים מקוצרים ומידתיים.

סתירה מובנית נוספת מצויה בהסדרים שונים המחייבים את בעלי הדין לבצע פעולות משפטיות רבות כבר בתחילת הדרך, זאת בעוד שאחד התמריצים המרכזיים לפשרה הוא החיסכון בעלויות הצפויות בניהול המשפט. כך לדוגמה, על בעלי הדין להגיש לבית המשפט, עוד לפני ישיבת קדם המשפט הראשונה, רשימה של העדים שבכוונתם להזמין, תוך "פירוט תמציתי" של הצורך ומטרת העדות וכן רשימה של המסמכים שבכוונת בעל הדין להגיש כראייה. המשמעות היא שההכנה לשלב ההוכחות הוקדמה והוצמדה לפתיחת ההליך, ולהסטת עלויות לשלב מוקדם של ההליך.

נראה כי התקנות החדשות באו לעולם מתוך תפיסה הרואה בניהול המשפט שירות ציבורי שיש לספקו ביעילות ולהקצות את משאביו בהתאם לצורך. אולם הניסיון ליישם תפיסה חדשה זו על מערכת המאוכלסת בשופטים, עורכי דין ובעלי דין אשר התחנכו על פי השיטה הקודמת, עלול להביא גם לתוצאות הפוכות. האם הרפורמה תשיג את מטרתה? ימים יגידו.

הכותבים הם שותפים במחלקת הליטיגציה במשרד עוה"ד יגאל ארנון ושות'.