החורף לא אשם בעומס במחלקות הפנימיות - והעומס בבתי החולים עוד יגבר

הנתונים שמספק משרד הבריאות הם חד־משמעיים: שיעור התפוסה בחדרי מיון בבתי החולים הכלליים בישראל הולך ועולה בלי הרף. אם בשנת 2010 הוא עמד על כ־90%, בשנת 2016 נרשם זינוק חד של כ־11 נקודות אחוז לרמה של 111%, והצפי לשנתיים הקרובות לא מרנין במיוחד. אבל זה לא הכל. כשצוללים לנתונים מבינים שכמו בכל ניתוח סטטיסטי כמעט, הסתכלות בממוצע עלולה לעוות את המציאות. במקרה שלנו היא אפילו מייפה אותה. האמת עגומה יותר.

מחלקה פנימית בבית חולים רמב"ם בחיפה בינואר. כל ישראלי עשירי טופל במסדרון צילום: אלעד גרשגורן

1

שיעור התפוסה הממוצע באיכילוב, שיבא ורמב"ם, שלושת בתי החולים הגדולים במערכת שבהם מספר המיטות הגדול ביותר, עמד ב־2016 עמד על 142%. גם בבתי חולים שהראו שיפור ניכר בשיעורי התפוסה בשנים 2012‑2016 (הנתונים העדכניים ביותר שמספק משרד הבריאות), המספרים עדיין מזעזעים: בקפלן ירד שיעור תפוסה ל־234% (!); בשניידר ל־168%; ובשיבא ל־161%.

חשוב להדגיש שהעלייה החדה בשיעורי התפוסה התרחשה בבד בבד עם גידול במספר העמדות (מיטות בחדר מיון). בין 2006 ל־2016 נוספו 114 עמדות בתקן, ובסוף 2016 כבר נמצאו בישראל 1,951 עמדות. אבל אליה וקוץ בה: מספר העמדות ל־1,000 נפש ירד באותה תקופה מ־0.152 בסוף 2006 ל־0.138 בסוף 2016. המשמעות פשוטה: לתושב ישראל יש היום סיכוי גבוה יותר להיות מטופל במסדרון, בפרט אם האירוע התרחש בשעות הצהריים, כשהעומס בשיאו.

הנתון הזה מתכתב עם סקר של משרד הבריאות, שהראה כי כל ישראלי עשירי שטופל בבית חולים ציבורי בישראל התנסה באשפוז במסדרון. ההתנסות המפוקפקת הזו פוגעת כמובן בחוויית הטיפול, והסקר הצביע על פערים של 10% עד 18% בציונים שנתנו לחוויה אלה שאושפזו במסדרון ואלה שלא.

2

לכאורה, המצב במחלקות הפנימיות שונה. כשבוחנים את התפוסה במחלקות הנפוצות והגדולות ביותר במערך בתי החולים, שאליהן מופנים כ־40% מהמטופלים בחדרי המיון, מוצאים מגמה מעורבת. בשנתיים האחרונות עלה שיעור התפוסה לכ־113%, אך זו עדיין הערכה זמנית.

"אל תשכח שלא כל מי שמגיע למיון מתאשפז", מסביר ל"כלכליסט" פרופ' אבישי אליס, יו"ר האגודה לרפואה פנימית, שמבקש להמתין עם פתיחת השמפניות. לדבריו, "המצב במחלקות לרפואה דחופה משקף את קריסת הרפואה בקהילה" ‑ מרפאות קופת חולים. "לשמחתנו, המיון מהווה עדיין מחסום לא רע שעוצר חלק מהדברים".

הנתונים מאששים את ההבחנה של אליס. רק אתמול בצהריים עמד שיעור התפוסה במחלקות הפנימיות בבית החולים העמק על 104% בזמן ששיעור התפוסה בחדר מיון באותו בית חולים ובאותה שעה עמד על 150%. הנתונים גם מאששים את ההסברים שסיפק משרד הבריאות, ושאותם נידב גם סגן שר הבריאות יעקב ליצמן בראיון ל"כלכליסט" אתמול: העומס במחלקות הפנימיות הוא עונתי מאוד. הפער בין שיעורי התפוסה בינואר, החודש העמוס ביותר, לבין השיעורים בספטמבר, עמד בממוצע על 11 נקודות אחוז בעשור האחרון. אכן, חורפים אינם מיטיבים עם חדרי מיון וגם לא עם מחלקות פנימיות. הצרה היא שהחורף איננו תופעה אקסקלוסיבית של השנה הנוכחית: ככל הנראה הוא יופיע גם בשנה הבאה.

3

גם ליצמן עצמו הודה שהעומס במחלקות הפנימיות ובחדרי המיון הוא הבעיה הקשה של המערכת, והבטיח שאם ימונה שוב לסגן שר הבריאות, הוא יפנה אליו את עיקר תשומת לבו וגם יוסיף מיטות אשפוז. השאלה הגדולה שכולם שואלים היום היא כמה מיטות בדיוק ישראל צריכה. בפועל, המספר משתנה ממדינה למדינה ללא שיטה או נוסחה מוסכמת. בישראל, המספר הזה נקבע במגעים בין משרד הבריאות למשרד ההאוצר. במודל לעדכון סל הבריאות שהגיש ליצמן בינואר לראש הממשלה נתניהו, שהוא גם שר הבריאות, מוצע לראשונה קריטריון קבוע: מספר המיטות הכלליות (לא כולל גריאטריות ושיקומיות) לא יפחת מ־1.75 מיטות ל־1,000 נפש.

הצרה היא שהיחס הזה עומד היום על 1.79 מיטות ל־1,000 נפש, כ־40% פחות מהממוצע ב־OECD. בקשתו של ליצמן לקבוע רצפה שנמצאת עוד מתחת ליחס הנוכחי, הנמוך ממילא, הרגיזה את כל הגורמים במערכת הבריאות. החשש הוא שיהיה פיתוי להיצמד לרצפה הזו. ואולם, לפי תחזיות משרד הבריאות עצמו, בלי תוספת תקציב משמעותית צפוי היחס הזה לרדת כבר ב־2026 ל־1.6 מיטות ל־1,000 נפש. 1.75 נראה כגן עדן לחולה.

4

הרבה אתגרים שישראל מתמודדת איתם הם זמניים. ל"פצצת הפנסיה התקציבית", למשל, יש תאריך תפוגה: בעוד 20 שנה יתחילו תשלומי הפנסיה לרדת והבעיה תתפוגג בהדרגה.

במקרה של העומס בבתי החולים, הסטטיסטיקה משחקת לרעתנו. תוחלת החיים צפויה לעלות, גם אחרי 2040 אולי גם אחרי 2080. בין 2019 ל־2030 צפויים להתווסף לאוכלוסיית ישראל כמיליון נפש. יתרה מזו, מספר הקשישים (בני 75 ומעלה), שעמד ב־2014 על 40 ל־1,000 נפש, צפוי להגיע ב־2030 ל־73 לאלף נפש. בה בשעה, ההוצאה לנפש בקרב בני 75 ומעלה עומדת על 17,206 שקל בשנה לעומת כ־5,000 שקל בלבד בקרב בני 0 עד 74 שנה ‑ פער של 244%. לכן הבעיה הזו טעונה טיפול, ויפה שעה אחת קודם. את הכתובת הזו אנחנו יכולים לקרוא גם במרחק של כמה קילומטרים מהקיר. הפתרון יכול לבוא רק בדרך אחת: תוספת תקציב משמעותית ורב־שנתית למערכת הבריאות הציבורית.