"התנאים פה מכניסים את המטופלים למצוקה קשה"
מצוקת האשפוז ברמב"ם מדאיגה את סגנית האחות הראשית הגר כהן סבאן . "אנחנו מתקדמים בצעדי ענק למקומות לא טובים", היא אומרת
אנחנו כל הזמן נמצאים במצב של יותר מ־%100 תפוסה. "במצבי קיצון מגיעה התפוסה גם ל־%170 ול־%200. החורף הזה קשה במיוחד עם עומסים מאוד גדולים, הרבה יותר מבשנה שעברה. אין שבוע שאין בו כמה ימים של עומס קיצוני, כלומר עומס שבו יש לנו קושי לתת טיפול מיטבי בין שמדובר בטיפולים מורכבים ובין שבטיפולים רבים במקביל".
הגר כהן סבאן. סגנית אחות ראשית של ביה"ח רמב"ם ומנהלת סיעוד במחלקה לרפואה דחופה צילום: אלעד גרשגורן
אני בקשר עם אנשי הצוות שכל הזמן מספרים על המון קשיים. "אף שאחרי המון שנים אני כבר לא חלק ממערך הטיפול הישיר, אני נמצאת בקשר תמידי עם אנשי הצוות שמתלוננים ומספרים כל הזמן שאף פעם אין להם זמן לשתות, להתפנות או לנשום אוויר. יש המון לחץ במיון שנובע גם מעומס המטלות וגם מהעומס הרגשי. במיון נמצאים בדריכות כל הזמן כי בכל רגע יכול להיכנס מישהו שצריך לטפל בו ולזהות במהירות ממה הוא סובל. מעבר לתחושת האחריות הגדולה, מופעל עלינו לחץ נוסף כתוצאה מהפניות של המטופלים ובני משפחתם שמבקשים לקבל טיפול בתנאים הכי טובים, אך מרגישים חסרי אונים. חוסר שביעות הרצון מובן, אבל משליך על המצוקה של הצוות".
הגר כהן סבאן. סגנית אחות ראשית של ביה"ח רמב"ם ומנהלת סיעוד במחלקה לרפואה דחופה צילום: אלעד גרשגורן האחים והאחיות לא מספיקים לצאת להפסקות. "הם מרגישים תשישות מתמשכת עד כדי כך שכבר קשה להם נפשית להגיע למשמרת. הם מרגישים שהם מגיעים לקרב חסר תקווה שבו הם יצטרכו לעשות כל כך הרבה מטלות ולהיות בלחץ תמידי ואין להם כוחות לזה יותר. כולם עושים את העבודה על הצד הטוב ביותר ומעבר לזה, אבל הקושי להתמודד גורם להם לשחיקה וחוסר שביעות רצון. אני שומעת המון על כאלה שמבקשים לעבור למחלקות אחרות, ואני רואה ירידה משמעותית במוטיבציה של הצעירים להגיע למחלקות כמו שלנו. היום מאוד קשה לגייס עובדים למלר"ד - מחלקה לרפואה דחופה. כשאני שואלת אנשי צוות הם עונים לי, 'מה, השתגענו? למה אנחנו צריכים לעבוד בלחץ ובבלגן האלה?'".
אנחנו לא המקום היחיד בארץ שנתקל באלימות. "אלימות מאפיינת את כלל המלר"דים ולא במקרה. המטופלים שלנו אינם בהכרח אנשים עצבניים, אבל התנאים מביאים אותם מהר מאוד למצוקה קשה. בכל המלר"דים בארץ יש צפיפות גדולה ומטלות רבות על צוות קטן. כשאדם מגיע לאשפוז וממתין 20 שעות בתוך תא קטן עם וילון שרואים ושומעים דרכו הכל - הוא נעשה ממורמר ובצדק. המערכת מערימה קשיים רבים, והתסכול יוצא בסופו של דבר על הצוות".
הכל מלא, קשה לעבור במסדרון. "לאחרונה בכל יום יש לי את התחושה הזאת של כמעט חוסר אונים. בני משפחה צובאים על הדלפק של אחראי המשמרת ושואלים 'מה קורה, מתי עולים למחלקה?'. השבוע עוד לא נגמר ואני כבר רואה איך הצוות שלנו קרס כמה פעמים, חדר ההלם מלא עד אפס מקום ומתפקד כמחלקה לטיפול נמרץ. זה לא אמור להיות ככה כי חדר ההלם נועד לטיפול מהיר ודחוף. אבל אין לנו ברירה".
אנו משלמים מחיר אישי על עבודה בלחץ הזה. "אנחנו משתדלים לעשות את הכי טוב שאפשר ובגלל ההשתדלות הזאת נשחקים מהר מאוד. כרגע יש השתדלות ומאמץ מאוד גדול אבל בקרוב נרגיש את עייפות החומר. המצב הולך ומחמיר, אנחנו מתקדמים בצעדי ענק למקומות לא טובים. העומס הולך וגדל מדי יום בצורה משמעותית".
נעמי צורף
