דוקו חדש על חייה של כוכבת הפופ הפוליטית מ.י.ה

מ.י.ה היתה כוכבת הפופ האולטימטיבית של תחילת ימי אובמה. בסוף העשור הקודם היא פרצה מהשוליים של האינדי־דאנס הבריטי למיינסטרים הבינלאומי עם השיר “Paperplanes” (זה עם הסאונדים של היריות והקופה הרושמת), שהפך ללהיט ענק אחרי שכיכב בטריילר של קומדיית הלהיט הסטלנית "אננס אקספרס", ובמקביל גם בפסקול של מסחטת האוסקרים "נער החידות ממומביי".

כבת למיעוט הטמילי מסרי לנקה, שהפכה לכוכבת עולמית, היא היתה נערת הפוסטר של הגירת הפליטים ותנועת האנטי־גלובליזציה. הרפרנסים התרבותיים שלה הגיעו משדות הקרב ומצעירי השכונות בערים הגדולות של אזורים מוכי קונפליקט. בשיא הצלחתה היא הקליטה שיר עם המלכה־האם מדונה, הופיעה איתה במופע האמצע של גמר הסופרבול, ואז הסתבכה בתביעה מליגת ה־NFL כי עשתה אצבע משולשת למצלמה.

זמרת הפופ הפוליטית מ.י.ה צילום: Thomas Johansson

כשהוציאה את אלבומה החמישי, "AIM", לפני שנתיים וחצי, הכריזה מ.י.ה שזה יהיה אלבומה האחרון. בינתיים היא עומדת בדברה, אך דואגת להישאר על המפה, עם סרט תיעודי חדש על חייה, "Matangi/Maya/M.I.A", שישודר בשבת בערוץ HOT 8. את הסרט ביים חבר ותיק של מ.י.ה בשם סטיב לאברידג', והיא סיפקה לו סרטים ביתיים מתקופתה כסטודנטית לאמנות ועוד קודם. חומרי הארכיון האישיים עושים את הסרט מעניין ומהנה, אך גם גורמים לו להרגיש כמו סרט מטעם, שכל מטרתו להעביר את כוונותיה הטהורות של האמנית השנויה במחלוקת.

מ.י.ה בקליפ של "Borders". מחאה למען פליטים שקיבלה חסות מאפל צילום: Youtube

פתאום אבא חזר

הסרט משחזר את הביוגרפיה של הכוכבת: מאתאנגי "מ.י.ה" ארולפראגאזאם, בתו של פעיל מיליטנטי ממוצא טמילי (קבוצה אתנית שרובה מתרכזת בהודו ובסרי לנקה), הגיעה עם אמה ושני אחיה ללונדון בתור פליטה בגיל 9. באנגליה היא גדלה בעוני בסביבה גזענית, וכשהיתה בת 16, אביה, שאותו לא ראתה שנים, לפתע נחת אצלם בבית. בווידיאו ביתי אנחנו רואים את מ.י.ה הצעירה מראיינת את אביה על הפעילות המחתרתית שלו. הוא מספר לה על פצצות והרוגים. "ומה הצד החיובי?", היא שואלת. "זה מעניק לך זהות עצמית", הוא עונה לה. מ.י.ה אימצה מאביה את זהות הפעילה הטמילית, ובנתה עליה קריירה.

בהופעת הסופרבול עם מדונה וניקי מינאז'. NFL תבעה אותה על אצבע משולשת צילום: אי פי איי

כדי שלא נשים לב שמדובר בסרט תעמולה, אנחנו מקבלים הצצה לביקורות שחטפה מ.י.ה לאורך השנים, אך רק למגוחכות שבהן. אנחנו שומעים על כתבת "הניו יורק טיימס" שפקפקה באותנטיות שלה, כי היא דיברה על פליטים בעודה מנשנשת צ'יפס כמהין — אבל רק כי אחרי דקה מספרים לנו שהעיתונאית היא זו שהזמינה את הצ'יפס. אנחנו שומעים על ליגת ה־NFL שתבעה אותה, ומיד מקבלים את ההסבר: בהיותה חומה ולא אמריקאית, היא מטרה קלה לבולדוגים אמריקאים גזענים ומיזוגינים.

אקטיביזם של מיליונרית

מ.י.ה היא כוכבת פופ מוצלחת. יש לה כל מה שצריך: כישרון ואמביציה, אמירה, חזון, קשרים, לוק וסיפור חיים מעניין, אך מההתחלה היתה לה בעיית אמינות. בעוד היא משחקת על ההיסטוריה האישית והמשפחתית שלה, ומוכרת לעולם "מוזיקת פליטים", היא עצמה חיה טוב, כמי שעשתה ילד עם המיליונר בן ברונפמן, בנו של היו"ר לשעבר של וורנר מיוזיק גרופ. והסרט עושה הכל כדי להגביר את האמינות שלה: אנחנו פוגשים את סבתה בסרי לנקה שאיבדה עין בהפצצה, אנחנו רואים את מ.י.ה עצמה כילדה פליטה רוקדת עם משפחתה בדירה עלובה בלונדון.

המסקנה המתבקשת מהסרט היא שהעובדה שהיא הצליחה והתעשרה לא מורידה מערך האקטיביזם שלה. מצד שני, יש בה איזו זחיחות וביטחון עצמי מופרז, המקבלים רוח גבית מאמונתה בצדקת דרכה הפוליטית, שלא מותירם יותר מדי מקום להזדהות. התחושה היא שלאורך הדרך היא מנצלת אנשים לקידום עצמי, וההתנשאות והדה־לגיטימציה שהיא עושה לאמנים שהמוזיקה שלהם לא מספיק פוליטית לדעתה (כמו ג'סטין פרישמן מלהקת אלסטיקה, שהיתה חברתה הטובה), הן מקוממות. בתום הסרט הצופה מרגיש כלפי מ.י.ה התפעלות מהכישרון, הסטייל והאומץ להביע עמדות פוליטיות שהיו יכולות לסכן אותה או את משפחתה, אך לא יותר מדי חיבה.