7 הערות על שוק העברות השחקנים
חלון העברות השחקנים מלמד אותנו הרבה על המגמות בכדורגל העולמי שנובעות מסוג בעלים חדש ומאמנים שמבינים מה חשוב יותר מתארים - כסף
1. השוק נרגע
בחלון העברות של ינואר חלה ירידה בהוצאות הקבוצות האנגליות על רכש ביחס לעונה שעברה. זאת הפעם הראשונה מאז 2012 שיש ירידה בהוצאות הרכש של קבוצות הפרמיירליג בזמן החורף. המועדונים האנגלים הוציאו בסך הכל 180 מיליון ליש"ט - ירידה משמעותית מ-430 מיליון ליש"ט בשנה שעברה וכאמור, ירידה ראשונה מאז 2012. לפי דלויט הירידה בכסף המושקע נובעת פעילות צנועה במיוחד של שש הקבוצות הגדולות שלא "מוצאות ערך" בשוק העברות השחקנים. כמו כן, קבוצות צריכות לצמצם ולהדק את הסגלים כדי להבטיח יציבות פיננסית ומחזור מכירת זכויות השידור בין העונות 2019/20 ל-2021/20 גדל במעט מהמחזור הנוכחי. אלו דברים שלפי דלויט "מורידים את הרצון" להשקיע כספים גדולים בשוק העברות השחקנים. פרט מעניין משוק העברות החורפי הוא שטוטנהאם תסיים את עונת 2018/19 ללא רכש כלל - היא הראשונה שתעשה זאת בהיסטוריה של הפרמיירליג. כמו כן, ההוצאה ביום האחרון של יום העברות עמדה על 50 מיליון ליש"ט, ירידה מ-150 מיליון ליש"ט (שיא) בעונה שעברה. באופן כללי חלה ירידה בהוצאות רוב הליגות בינואר ולגבי העונה כולה ביחס לעונה שעברה גם כן חלה ירידה בהוצאות על רכש ב-3 מ-5 הליגות הגדולות.
- פיניטו פינטו
- פיפ"א: קבוצות הוציאו 7 מיליארד דולר על העברות בינלאומיות של שחקנים ב-2018
- שחקן חדש? תוציא את השחקנים לגיבושון
פוצ'טינו. מאמנים ימדדו לפי היכולת שלהם להוציא יותר מפחות צילום: אי פי איי מדוע זה קורה?
בכל הקשור לירידה ברכישות בינואר, כנראה מדובר בכך שמועדונים התחילו להבין שהערך בהוספת שחקנים באמצע העונה לא קיים. חוקרים מאוניברסיטת רדינג מצאו שכל שחקן שמצטרף מוריד את הסיכויים לנצח את המשחקים אחרי סגירת חלון העברות החורפי. כמו כן, מנהלים מקצועיים שעובדים על בניית הקבוצה לעונה הבאה - בדרך כלל מינואר עד יוני - אין להם את העניין או את הזמן להתעסק ברכש מאסיבי או גדול במיוחד. גם שחקנים רבים לא מעוניינים לעזוב את הקבוצה שלהם באמצע העונה. רפאל הוניגשטיין, כתב וסופר כדורגל, טוען גם שיש ענייני אגו שמשפיעים על ההחלטות המקצועית. "קבוצות לא פעילות בינואר הרבה בגלל גאווה של מנהלי ספורט" אומר הוניגשטיין. "הם לא רוצים להודות שטעו בבניית הקבוצה".
2. עד 12% בדרך כלל
אבל מדוע חלה האטה כללית בשוק העברות השחקנים ולאן הוא ימשיך מכאן?
קודם כל, נראה שהשוק נרגע אחרי העברתו הגדולה - שוברת השיאים - של ניימאר בקיץ 2017. אחרי שפריז סן ז'רמן הוציאה סכום של 222 מיליון יורו על רכש ראוותני ואסטרטגי מבחינתה ומבחינת אחת המדינות העשירות בתבל, קטאר, כרגע, לפחות, נראה שהאפטר שוקים של רכישת ניימאר הפסיקו. כלומר, לברצלונה אין לפתע פתאום 222 מיליון יורו לבזבז על שחקנים, וזה הרגיע את השוק באופן כללי כי אין גורם רוכש שחייב לבזבז את הכסף בצורה לא פרופורציונלית כדי לרצות את האוהדים, מה שמוביל, בהכרח, לכך שיהיו מועדונים אחרים עם הרבה כסף לרכש (ליברפול שמכרה את פיליפ קוטיניו לברצלונה מימנה מסע רכש גדול משלה - למשל). נראה שאחרי שכל הכסף הזה "נגמר", שוק העברות השחקנים חוזר לסכומים נורמלים באופן יחסי.
מה זה אומר נורמלי? לפי הנתונים הרבים שיש, נראה שקבוצה תשלם על שחקן הרכב עד 12% מההכנסות שלה - וזה לחלוטין מתקבל על הדעת וסביר מבחינה עסקית, כאשר ההוצאה על שחקן צעיר ומבטיח היא עד 6 מיליון יורו. האם נראה עוד שחקנים ב-180-200 מיליון יורו? כן, אם הם כישרון של פעם בדור כמו קיליאן מבאפה.
3. מגלים את אמריקה
בכל מקרה, נראה שהרבה מאוד מועדונים נותרו שפויים בשוק שקצת השתגע בשנים האחרונות. ויש לכך מספר סיבות. רגולציה כגון הפייר פליי פיננסי מחייבת את הקבוצות להתנהל בשפיות כלכלית, כך שתקציב השכר והרכש תלוי מאוד בהכנסות הטבעיות. לזה נוספו כמה רגולציות מקומיות שונות כגון הגבלת העלאת שכר לשחקנים מדי שנה או הצמדתו לעלייה בהכנסות הטבעיות. ואפשר גם להסתכל על הבעלים של הקבוצות ולהבין שמשהו עמוק יותר משתנה בכדורגל האירופי. לפי מחקר של חברת ועידות הכדורגל, Soccerex יותר מ-18% מבעלי 100 הקבוצות העשירות בעולם הם אינדיבדואלים או חברות מארה"ב - יותר מכל מדינה אחרת. כמו כן, 23% מ-30 המועדונים הבכירים בעולם בבעלות אמריקאית. הרבה מאנשי העסקים האמריקאים הם בעלי של מספר קבוצות ספורט וכך אנחנו רואים ממש קונספטים די חדשים בעולם הכדורגל שמגיעים היישר מניהול סגלים בספורט האמריקאי. למשל, זריקת משכורות (salary dump), פינוי מקום מתחת ל"תקרת השכר", טריידים ועוד. הקונספטים הללו גורמים למעדונים להתנהל בצורה חכמה הרבה יותר בשוק העברות השחקנים - כלומר הסתמכות על סטטיסטיקות וסקאוטינג מתקדם - וזה גם מוביל לקבלת החלטות שלא בהכרח "מסתדרות" עם "החלטות כדורגל" קלאסיות.
למשל, ארסנל תאבד את ארון ראמזי, קשרה, ליובנטוס. ראמזי רצה חוזה עתק כמו של מסוט אוזיל (350 אלף ליש"ט) וזה רק הגיוני מבחינת הכדורגל שארסנל תעניק לו כזה שכר מאחר שהוא תורם הרבה יותר לקבוצה מאשר אוזיל. ואולם, ארסנל משכה את הצעת הארכת החוזה שלה לראמזי והוא יעזוב בתום העונה. הוא יעזוב ביחד עם דני וולבק ופטר צ'ך מה שיפנה בערך 300 אלף ליש"ט בשבוע, וזה יאפשר להחתים שחקנים אחרים. ארסנל גם תצטרך לעבוד ממש קשה במציאת פתרונות לתקציב השכר שלה. הקבוצה עשתה טעות אדירה בהחתמת מסוט אוזיל על חוזה של 350 אלף ליש"ט בשבוע עד 2021. זה לא רק מונע מקבוצות אחרות לקנות אותו (כי הוא לא יסכים לרדת בדרישות השכר שלו), זה מונע מקבוצות לקחת אותו - אפילו בחינם - בגלל שהוא תופס נפח עצום בתקציב השכר וימנע צירוף שחקנים אחרים. על פניו, בעבר הבעיות הללו היו נפתרות על ידי בעלים שפשוט היה מוכן למחוק את החוב לשחקן מסוים ולשחרר אותו מהקבוצה לטובת הכדורגל, אבל היום - כשהבעלים אמריקאי ומעוניין להרוויח כסף מהקבוצה ולא להשקיע בה, ההתנהלות היא "אמריקאית". כשגם הרגולוציות מזכירות רגולציות אמריקאיות - אז הכל מתנהל בצורה מאוד "אמריקאית". בקיצור, מי רוצה לעשות טרייד על אוזיל ולקבל בתמורה בחירת דראפט?
4. סיפור לונדוני אחד
בעולם החדש הזה, יש מועדונים כמו צ'לסי שרוכשים שחקנים בסיטונאות ולא בהכרח נותנים להם לשחק. למשל, בסגל של צ'לסי העונה לא שיחקו שחקנים כגון דני דרינקווטר (קשר של אלופה באנגליה לשעבר) וגארי קאהיל (בלם נבחרת אנגליה בעברו). כמו כן, הקבוצה השאילה יותר מ-40 שחקנים מהסגל המורחב שלה לקבוצות אחרות. ובסך הכל, הקבוצה השקיעה כ-500 מיליון ליש"ט בשלוש העונות האחרונות על רכישת 20 שחקנים, שחצי מהם לא משחקים על בסיס קבוע או מושאלים לאנשהו רחוק מסטמפורד ברידג'. ואולם, נראה שגם כאן מדובר, בסך הכל, על עסק שמתפקד היטב כשמסתכלים על השורה התחתונה - הפיננסית, לא הספורטיבית. בעונת 2017/18 צ'לסי רשמה הכנסות שיא של 445 מיליון ליש"ט - עלייה של 22.7% ביחס לעונה שקדמה לה. כמו כן, המועדון דיווח על רווח של 62 מיליון ליש"ט - הגדול בהיסטוריה של הקבוצה בבעלות רומן אברמוביץ'. סיבה עיקרית לכך? הכנסה של כ-200 מיליון ליש"ט ממכירות שחקנים והשאלתם בעונת 2017/18. אגב, אמנם הבעלים הוא איש עסקים רוסי אבל היו"ר של המועדון הוא ברוס באק האמריקאי.
5. סיפור לונדוני שני
כדי להצליח בעולם החדש הזה בו הצלחה זה להוציא יותר מפחות, צריך מאמנים כמו מאוריסיו פוצ'טינו. מאמנים שיודעים להוציא את המיטב עם מה שהמועדון נותן להם. עד כמה מאמן כמו פוצ'טינו גדול למרות שהוא לא זכה בשום תואר כמאמן טוטנהאם? לפי דניאל סטורי מ-Football365 "תקציב השכר של טוטנהאם הוא 148 מיליון יורו. זה אומר שאפשר להכפיל את השכר של כל שחקן טוטנהאם והם יכולים להחתים שבעה שחקנים חדשים על 100 אלף ליש"ט בשבוע ועדיין יהיה להם תקציב שכר נמוך יותר משל מנצ'סטר סיטי". נתון די מדהים שמלמד הרבה על יכולות העבודה של פוצ'טינו. זה גם נתון שמלמד אותנו שאנחנו נראה יותר ויותר מאמנים שנבחרים לפי היכולת שלהם להוציא את המיטב מהסגל שלהם. ואיך ימדדו את הוצאת המיטב? לפי מדדים כלכליים בעיקר. אגב, מן סתם פוצ'טינו הסביר ש"גביעים חשובים רק לאגו". בשבילו מקום 3 או 4 בליגה הרבה יותר חשוב מאשר כל גביע אחר. זכייה בגביע אנגליה תניב לקבוצתו 6 מיליון ליש"ט, עלייה לצ'מפיונס ליג ממקום רביעי ומעלה תניב לפחות 70 מיליון ליש"ט. כשכיר שנמדד בתרומתו הכלכלית למועדון, אין לו אופציה אחרת מלבד להתמקד בליגה ולשכוח מהצלחה בגביעים.
6. טיפ מהחתול צ'שייר
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עליי ללכת מכאן?", שאלה אליס את החתול צ'שייר בספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול. "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", ענה החתול.
פעמים רבות בשוק העברות השחקנים מדברים על איזה שחקן יגיע ואיזה מאמן יאמן אותו, אבל כמעט אף פעם לא נשאלת השאלה לאן רוצים להגיע? מה יקבע לאן רוצים להגיע? סגנון ומטרות. לקבוע סגנון ומטרות זה לא דיון פילוסופי ותיאורטי בלבד, קביעת סגנון ומטרות יסייעו בלהשיג את השחקן הנכון. לדוגמה, אם קבוצה מחליטה לשחק כדורגל שמבוסס על כדורים ארוכים - אין לה שום סיבה ללכת ולרכוש שחקן קטן בעמדה מספר 10. אם קבוצה רוצה לשחק כדורגל שמבוסס על הגבהות לרחבה, אין לה שום צורך בחלוץ 9 בגובה 1.69 מטר. כמו כן, אם קבוצה רוצה לבסס את עצמה על שלישייה קדמית חזקה, גבוהה ומהירה - פרופיל השחקן הקדמי שהיא צריכה מאוד ברור ויסייע לה בבחירת שחקנים. בנוסף, יש סגנונות שמתאימים לסוג מסוים של אנשים, לא רק שחקנים - וזה צריך להכתיב את זהות המאמן ואופי השחקנים הנרכשים. קביעות הסגנון והמטרות אינן המשימות של המאמן. לא בכדורגל מתוקן. המועדון, שמייצג קהילה ואוהדים, הוא זה שצריך לקבוע את הסגנון והמטרות. מה זה מועדון? הבעלים, ההנהלה, האוהדים (אלו שיישארו במועדון בטוב וברע). מי שצריך להיות אחראי על הטמעת סגנון הוא מנהל מקצועי. המנהל המקצועי צריך להיות בעל ראייה כוללת לעבר, להווה ולעתיד, קשרים נרחבים בתעשייה וחזון מקצועי ברור. התוכניות צריכות להיות ברורות - הכל צריך להיות לפי אותו סגנון. האחריות של המנהל המקצועי היא שהארגון ינשום את הסגנון הנבחר. זה יסייע בהכשרת מאמנים לפי הסגנון הרצוי ובהכשרת הילדים במחלקת הילדים והנוער לפי אותו סגנון רצוי, וגם יסייע לשלב שחקני נוער בקבוצה הבוגרת - שגם צריכה לחיות ולמות לפי הסגנון שמוכתב על ידי הארגון ולא על ידי מאמן, שהיום נמצא במועדון ומחר הולך למועדון אחר. כאמור, הסגנון הזה גם יעזור למנות את המאמן הנכון. אז כן, להביא שחקנים במיליונים זה מרגש ונחמד, אבל זה לא אומר כלום אם לא בונים עבורם את התוכן הנכון שבו הם יפרחו. ובשביל זה צריך לענות נכון על השאלה של החתול צ'שייר.
7. בסוף זה אנשים
הדיילי מייל פרסם השבוע את רשימת האנשים שהרוויחו כסף מהעברתו של אמיליאנו סאלה מנאנט לקארדיף ב-15 מיליון ליש"ט. סאלה התרסק לתוך הים לאחר חתימתו בקארדיף.
הבעלים של נאנט וולדמר קיטה הוא זה שרצה למכור את סאלה, 18 חודשים לפני תום החוזה שלו, בגלל שהוא חשש שהוא לא יקבל עליו כסף גדול אם הקבוצה שבסכנת ירידה ליגה תרד לליגת המשנה. קיטה ביקש מסוכנים לסייע לו למצוא קבוצות לרכוש את סאלה, הכובש המצטיין של נאנט ואחד מהמצטיינים בליגה הצרפתית, ב-20 מיליון יורו.
מייסה אנדייה, סוכנו של סאלה, התחיל את העבודה מתוך מטרה להגן על לקוחו - הוא לא ידע שקיטה נתן מנדט למכור את סאלה גם לסוכן שעובד איתו על בסיס קבוע, באקרי סאנוגו. סאנוגו ככל הנראה, קישר את המועדון לבאבא דראמה, סוכן צרפתי שעובד עם ווילי מקאיי, סוכן אנגלי. מקאיי עבד באנגליה על מציאת קבוצה לסאלה - בסופו של דבר, הקבוצות האנגליות הן אלו שיכולות לשלם את הסכומים שקיטה רצה על סאלה.
מקאיי יצר קשר עם מועדונים רבים וגם הפיץ ידיעות בתקשורת על כך שאברטון, ווסטהאם וקבוצות פרמיירליג אחרות "במשא ומתן" על השחקן. בסוף קארדיף הסכימה לשלם עליו 15 מיליון ליש"ט ועמלות לכל הסוכנים המוזכרים. בגלל לחץ של כל הגורמים להוציא לפועל את העסקה ושסאלה כבר ישחק בקארדיף, לא היה זמן לחכות לטיסה רגילה מנאנט לקארדיף ומקאיי סידר את הטיסה של סאלה לוויילס במטוס מפוקפק למדי. המטוס הזה התרסק לתוך הים ולקח עימו את החלוץ הארגנטינאי בן ה-28 שמגיל 15 משחק בצרפת.
לפי הבדיקה של הדיילי מייל, קארדיף תאבד הרבה מהכסף ששילמה על סאלה ושילמה לסוכנים - למרות תשלומי הביטוח. העניין הטראגי באמת בסיפור של סאלה הוא שאמיליאנו לא באמת רצה לעזוב את נאנט, אלייה הגיע ב-2015. לא השנה ולא בשנים עברו. בעבר הוא קיבל הצעות מטורקיה וסין ותמיד הוא סירב לעזוב לכסף הגדול.
גם השנה לא רצה לעזוב את נאנט - לפחות עד תום העונה. הוא התחבר לעיר. הספר המקומי, אצלו היה יושב כל שבוע שלישי, היה חבר טוב שלו. סאלה היה אוהב לשבת בבתי קפה על הנהר שעובר בעיר ולדבר עם מקומיים. הוא קנה בשר בקצב המקומי פעמיים בשבוע, היתה לו מכולת קבועה, שם היה רוכש מצרכים. כולם הכירו אותו בשכונה שלו. הוא אימץ לברדורית שחורה שהיה משחרר אותה בשדות של החווה מאחוריי ביתו.
השבוע אחותו של אמיליאנו פרסמה תמונה של הלברדורית יושבת מול החלון למרפסת בביתו של סאלה ומחכה לו. תמונה שעושה קווץ' נוראי בלב. מאחוריי כל "העברות הגדולות" הכסף שנזרק על "חלוץ", הסכומים שמושקעים ב"קשר", יש בני אדם. חלקם הגדול הם בני אדם טובים. הם לא "נכסים" ולא "רכש". צריך לזכור את זה ולצערנו בעיקר טרגדיות כמו זו של סאלה מזכירות לנו את זה.
