הקברניט
הדחיפה של פארדו: תמרון מטורלל תחת אש - ואחוות לוחמים בשחקים
טייס אמיץ הצליח לדחוף בפאנטום שלו פאנטום אחר לשטח ידידותי, לאחר ששניהם נפגעו מטילי אויב; מה קיבל על כך? עונש במקום שבחים. "הקברניט" מראה כמה כאוטית היא המלחמה באוויר, ומיהם הגיבורים האמיתיים שלה
שלום, כאן הקברניט; בניגוד לדימוי האסתטי והנקי שלה, לוחמה אווירית היא עניין מאוד מלוכלך, בו נקלעים טייסים ומטוסים לסיטואציות בלתי אפשריות בעליל. איך פוגעים במטרה כשטילי קרקע-אוויר שועטים לעברך מכל הכיוונים ואין היכן להתחבא? איך מביסים מטוסי אויב בשטח הביתי שלהם? ושאלת מיליון הדולר היא, כמובן - איך חוזרים הביתה בשלום?
- מפעלולן עם לאסו לנווה מדבר בשמיים: כך נולד התדלוק האווירי
- חיל האוויר האיראני מאיים על ישראל; עד כמה הוא מסוכן?
- אנרגיות טובות: תותחי לייזר מגיעים למטוסי קרב. איך יועילו לאנושות?
עם כל השאלות הללו התמודדו שני צוותים של שני מטוסי F4 פאנטום אמריקאיים במלחמת וייטנאם, בליבה של סיטואציה מטורפת מהרגיל. והפיתרון שמצאו היה אילתור מטורף בהרבה - שזכה לכינוי "דחיפת פארדו".
בעשירי במרץ 1967 טיפסו קפטן ג'ון פארדו והנווט שלו, סגן סטיב וויין, אל הפאנטום שלהם והידקו את החגורות. המשימה שלפניהם היתה תקיפה שגרתית למדי: ממריאים מבסיס אובון שבתאילנד, טסים בניחותא לצפון וייטנאם, ואז שוכחים מהניחותא, צוללים לגובה נמוך וזורקים מטען פצצות על מפעל מתכת מצפון להאנוי. מדווחים שהמשימה הושלמה, עושים אחורה פנה וחוזרים הביתה. לצד מטוסם של פארדו ו-וויין, עמד פאנטום נוסף, של קפטן ארל איימן וסגן רוברט האוטן. צמד הפאנטומים נעמד על המסלול, פתח מצערות והמריא.
הטיסה עברה בשלווה יחסית, כשמדי פעם בוקעים ממכשירי הקשר דיווחים על הפעלות מכ"מים וסוללות טילים בקרבת האנוי, מפי טייסים במשימות אחרות. צוותי הפאנטומים היו דרוכים, אך לא התרגשו; סביבת האנוי היתה מוקפת במערכי נ"מ, ודיווחים כאלה היו דבר שבשגרה.
עם הגיעם של שני הפאנטומים לקרבת המטרה, החלו מערכות ההתראה שלהם לצווח: נראה שכמה וכמה סוללות נ"מ החליטו שהצמד הזה עלה בגורל, והתמקדו דווקא בו. וזעמן לא איחר לבוא: מספר טילי SA2, כל אחד באורך של עמוד תאורה ממוצע, שוגרו אל עבר הפאנטומים. פארדו ואיימן שברו ושחררו אמצעי הטעיה, אך לא היה בכך טעם: כוחות צפון וייטנאם שיגרו יותר מדי טילים מיותר מדי כיוונים והפגיעה היתה עניין של שניות.
שני הפאנטומים נפגעו כמעט בו זמנית; הטילים התפוצצו בקרבתם וחוררו את המטוסים ברסס. שני המטוסים רעדו בפראות והטייסים בקושי הצליחו להשתלט עליהם ולפנות בחזרה לבסיס. הפאנטום, מטוס קשוח ביותר, הציל את חיי הצוותים מהתפרקות באוויר, אך היתה זו רק דחייה נקודתית של גורל נורא; אין שום סיכוי שיצליחו להגיע עד תאילנד ויהיה עליהם לנטוש מעל לשטח אויב. הנטישה עצמה היא עניין מסוכן וטייסים רבים נפצעים במהלכה. גם אם יגיעו לקרקע בחתיכה אחת, יחכו להם שם כל אימי הג'ונגל וחיילי הווייטקונג - ואז שנים של חקירות, עינויים וסיכוי יותר מסביר למוות איטי.
שני הפאנטומים קרטעו אל עבר קו הגבול, כשאיימן דיווח שהפאנטום שלו משפריץ דלק כמזרקה; אחד הרסיסים קרע לחלוטין את מיכל הדלק המרכזי, ולפי החישוב שלו אין סיכוי שיוכל להגיע למטוס תדלוק אווירי שחג מעל לאוס, או לדאות עד לשטח ידידותי ולנטוש שם. פארדו, שמטוסו היה במצב קצת פחות סופני, הגה רעיון: איימן יכבה את מה שנשאר מהמנועים שלו, והוא עצמו פשוט יתמקם מאחוריו וידחוף.
כדי להבין כמה הרעיון הזה מטורלל, צריך לחשוב לרגע על הפרמטרים של הביצוע: שני המטוסים נעו במהירות של מאות קמ"ש, עם יכולת שליטה חלקית ביותר, ודי בנגיעה לא עדינה מספיק כדי ששניהם יתפרקו באוויר. הפאנטום, אגב, קשוח בשל מבנה השלדה שלו; מעטפת המטוס עשויה אלומיניום בעובי של כמה מילימטרים, לא יותר. לדחוף זנב של אחד באמצעות אף של אחר במצב הזה יהיה כמו לתפוס קרמבו עם צבת על רכבת הרים.
אבל איימן ופארדו החליטו לנסות: המטוס הדוחף ניסה להגיע לקצה גופו של המטוס הנדחף, היכן שממוקם תא מצנח העצירה בפאנטום; זה מצנח שנשלף כשהמטוס על הקרקע ונועד להאט אותו על המסלול - ולגיבורינו היה ברור שמסלול נחיתה הם לא יראו היום. הניסיון הזה נכשל, שכן המטוס הקדמי ייצר מערבולות אוויר שלא איפשרו לפארדו להגיע ממש עד קצה הגוף; חוקי הפיזיקה לא עושים הנחות לאף אחד.
אז פארדו חשב לרגע, והגה רעיון עוד יותר מטורף: לכל פאנטום יש וו ברזל כבד נשלף באחוריו, שנועד להיתפס בכבלי עצירה של נושאות מטוסים; הפאנטומים של פארדו ואיימן לא היו בשירות הצי - אך גם מטוסי חיל האוויר האמריקאי שמרו על הוו הזה. התוכנית החדשה היתה כזו: איימן - שבינתיים, הפעיל מחדש את המנועים - יכבה אותם, ויוריד את הוו למצב נחיתה. פארדו פשוט ייצמד אליו וידחוף אותו ככה.
שני המטוסים עשו זאת; פארדו ייצב את הפאנטום שלו כשקצה וו העצירה מונח על חזית חופת הטייס. לפאנטום יש חופה בעלת מסגרת ברזל מלפנים, כך שמדובר במשטח ישר ולא מעוגל - מה שאיפשר לאזן עליו את תחתית וו מטוסו המתפרק של איימן. כל כמה שניות ברח הוו לפארדו ימינה או שמאלה והוא נאלץ לשפר עמדה, אך הדחיפה נמשכה ככה בערך 140 ק"מ; במהלך הביצוע, החל לבעור אחד ממנועיו של פארדו והוא נאלץ לכבותו. אבל, נגד כל היגיון, הצליחו שני המטוסים להגיע לגבול עם לאוס, כשלפאנטום הדוחף נותרו פחות משתי דקות של דלק.
שני הצוותים נטשו את הפאנטומים האבודים שלהם בגובה 6,000 רגל, הצליחו לשרוד את הג'ונגל ונאספו במהירות בידי מסוק חילוץ. התרגיל המטורף אשכרה הצליח. ומה קיבל בעבורו קפטן ג'ון פארדו? משפט צבאי, זה מה.
תחקיר האירוע קבע שהיה פה מחדל: אם איימן והנווט שלו היו נוטשים את מטוסם בווייטנאם, טענו בוועדת החקירה, יכל המטוס השני לחזור לבסיס. הגנרלים לא התעניינו במעשה הרעות האבירי של פארדו; לראייתם, הוא היה בסך הכל טייס כושל שבזבז להם מטוס.
את הסיפור הזה שמעתי מפי טייס לשעבר בחיל האוויר האמריקאי, שלדבריו כל היחידה של פארדו, כנף קרב 8, זעמה על ההחלטה הזאת. דבר המקרה התפשט ברחבי חיל האוויר האמריקאי כולו, וכל פרח טיס הכיר את אגדת פארדו הגאון שהציל את חיי חבריו וקיבל נזיפות במקום שבחים.
כעסם של הטייסים והצוותים היה עצום; בכנף קרב 18 המקבילה שירת קצין בכיר, אלוף משנה ג'יימס ריסנר, שניסה לבצע תמרון דומה ב-1952 - והמקרה ההוא הסתיים במותו של טייס המטוס השני. ריסנר לא ננזף, ואף זכה לשבחים. ואולם, הצוותים בלעו את זעמם והפעילות בחיל האוויר האמריקאי נמשכה כסדרה. במלחמה אין פנאי למחאות.
אבל טייסי חיל האוויר לא שכחו את הסיפור הזה. כמה מהם התקדמו יפה בסולם הדרגות, ואף תיקנו את המעוות: ב-1989 בחנה ועדה קצת יותר שפויה את פרשת דחיפת פארדו. מהר מאוד הגיעו הגנרלים למסקנה המתבקשת: ג'ון פארדו הוכתר כגיבור וקיבל את מדליית כוכב הכסף על היצירתיות שלו, אחוות הלוחמים שהפגין, וגבורתו בנסיבות בלתי אפשריות. זה לקח רק 22 שנה.
ואולם, ניתוח המקרה מלמד שאכן קרה שם מחדל; מטוסי תקיפה נשלחו לבצע משימה ללא הגנה של מטוסי לוחמה אלקטרונית, ללא עליונות אווירית אמיתית, עם מודיעין חלקי ביותר בנוגע למדיניות הירי של סוללות הנ"מ ועם מטוס תדלוק שמוקם רחוק מדי מזירת הפעולה. כל אחד מהכשלים הללו יכל להכשיל את התקיפה כשלעצמו; פארדו והאחרים קיבלו משימה רקובה מקצה לקצה. ואם לא די בכך, מפעל המתכת שנשלחו להפציץ כבר הופצץ זמן מה לפני כן; מלחמת וייטנאם היתה פשוט שיר הלל לאלוהי הבלאגן.
אף אחד לא נענש על המחדל הזה, כי כזו היא הפוליטיקה הצבאית: חיילים נשלחים לקרב ברגל, בטנק או באווירון, ולפעמים נענשים על כשלונות הגנרלים ששלחו אותם - אם בכלל שרדו את המלחמה. "בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום" הפליא לכתוב לנו יורם טהרלב; גיבור הקרב אינו זה שמכה באלפיו, כי אם זה שמחזיר הביתה גם את החיילים שלצידו על אף כל טעויות הגנרלים. טיסה נעימה!