רטרו מפולת: "נפילת חדות" שבה למשבר הכלכלי של האייטיז כדי להצחיק

זוכרים את “הזאב מוול סטריט” של מרטין סקורסזה? עדיין מרגישים את הריגוש המשכר של עשיית כסף מכסף, תוך כדי תחמון חסר רחמים והשתכשכות בבריכת קוקאין? את התחושה הזאת בדיוק מנסה לייצר הסדרה החדשה של שואוטיים, “נפילות חדות”, בשינוי קל: במקום סרט דרמטי אנחנו מקבלים סיטקום בהפקה של מלכי הקומדיה היהודים סת’ רוגן ואוון גולדברג.

במקור, הסדרה שמשודרת בכל יום שלישי בערוץ yes EDGE, נקראת “Black Monday” על שם “יום שני השחור”, כינויו של 19 באוקטובר 1987 – היום שבו קרסו המדדים המובילים בבורסות העולם בשיעורים שלא נראו מאז 1914, ערב פתיחת מלחמת העולם הראשונה.

גיבורי “נפילות חדות” אמורים לבנות איזה נראטיב עכשווי שעל פיו שחורים ונשים התאגדו אל מול ההגמוניה הגברית הלבנה של וול סטריט צילום: באדיבות YES

הסדרה, המתרחשת בוול סטריט, נפתחת באותו יום מזעזע, ואז קופצת אחורה בזמן כדי לתאר את השנה שהובילה אל היום הזה. עד היום לא ידוע מה בדיוק גרם להתרסקות הזו, אך לסדרה יש תשובות: זה הסיפור על איך האאוטסיידרים פעלו נגד הגברים הלבנים המיוחסים של וול סטריט.

השם “יום שני השחור”, אם כן, מתייחס לא רק לתאריך, אלא גם לגיבורים השחורים: דון צ’ידל (“מלון רואנדה”), מגלם את מוריס מונרו — סוחר מניות אמביציוזי ודורסני; ורג’ינה הול (“מת לצעוק”, “אלי מקביל”) היא יד ימינו: אקסית סקסית וברוקרית מחוננת. השניים ביחד אמורים לבנות איזה נראטיב עכשווי שעל פיו שחורים ונשים התאגדו אל מול ההגמוניה הגברית הלבנה. אליהם מצטרף ברוקר חדש ולבנבן בשם בלייר פפאף. עבור רבים השחקן המגלם אותו, אנדרו ראנלס (הזכור כאלייז’ה, הגיי העוקצני מ”בנות”), הוא האטרקציה המרכזית של הסדרה. ב”נפילות חדות” הוא הולך נגד הטייפ־קאסט ומגלם סטרייט ואפילו סטרייט שחושק מאוד באשתו, אבל אנחנו רק בפרקים הראשונים.

בינתיים הביקורות לא נלהבות, ובאתר הדירוגים “רוטן טומייטוז” הסדרה קיבלה 54%. ובצדק. הצצה אל העולם האכזר של סחר מניות כבר קיבלנו בשנים האחרונות בסרט המועמד לאוסקר “מכונת הכסף”. שם לפחות ניסו להסביר את ההיגיון מאחורי נפילות הבורסה להדיוטות. כאן בכלל לא טורחים, ומתבססים הרבה יותר מדי על כריות כתפיים, ג’ינסים משופשפים ורפרנסים היסטוריים לא קשורים מהתקופה — הדמויות לא יכולות לדבר שתי דקות מבלי לזרוק שם כמו ראן DMC או “אהבה בשחקים”, והצופה אמור להרגיש שהוא קיבל כִּיף מטאפורי על כל רפרנס שקלט.

אבל כמו כל יתר היבטי הסדרה, חגיגת הרטרו־שמטרו הזאת כבר מיצתה את עצמה. גם הרעיון לתאר את מה שקורה בוול סטריט כרכבת הרים בלתי פוסקת, שסוג מסוים של אנשים שואבים ממנה הנאה נרקסיסטית וסדיסטית, כבר מרגיש עייף ומוכר. קיבלנו שלוש שעות שלמות מזה אצל סקורסזה, באמת שאנחנו לא זקוקים לעוד.