השחקנית מרינה שויף: "הימרתי על הכל ונשארתי בלי כלום"

"היינו צריכים להכות על החטא שעשינו עם החיים שלנו, עם הארץ הזאת כולה. מלחמה מכל עבר ואנחנו באמצע מספרים בדיחות, מתפלספים, מדביקים מילים למילים, ובבוקר קמים עם טעם גועלי של עשן קר ובירה חמוצה בפה וחוזרים להתרוצץ בבנקים ובמשרדים ובאולמות השמחות, סוחרים בכל הבא ליד ובכל היוצא מהפה, מרקדים על הריסות, על ערים ובתים שעדיין עומדים על תלם, על אדמה דקה מאוד". את המילים האלה כתב יהושע סובול במחזהו החדש "אדמה דקה", שיעלה הערב בתיאטרון תמונע, בבימויו של אלמה וייך־חושן ובכיכובם של מרינה שויף ואברום הורוביץ.

במרכז המחזה שיחת טלפון טרנס־אטלנטית בין בני זוג שחיים בנפרד שנים העומדים לפני רגע גורלי: היא שחקנית שלא עבדה זמן רב וחוזרת לבמה כנורה ב"בית בובות", הוא מפתח אלגוריתמים שעומד לפני מכירה של תוכנת נשק המשתלטת על מערכות ירי טילים, וברקע הגיוס הקרב של בנם. הם רבים, מתפוצצים, מתוודים, זורקים הערות ציניות וסרקסטיות ומחפשים דרך זה אל זה.

שויף (משמאל) לצד אברום הורוביץ ב"אדמה דקה" של יהושע סובול, שתעלה בתמונע. "אלגוריה על החברה והמדינה" צילום: דוד קפלן

"הסיפור הזה הוא אלגוריה על החברה והמדינה שלנו", אומרת שויף, המגלמת את האמא השחקנית. "כאזרחים אנחנו משרתים אידאה חשובה אבל זונחים את החמלה. כל אחד מגונן על האמת שלו בלהט וכמעט באכזריות, אבל שוכח את הטבע האנושי והמטרה שלשמה אנחנו חיים בעולם הזה. מהמחזה עולה שאם נהיה מספיק כנים עם עצמנו ועם אחרים ונעז להגיד דברים בקול, אז יש לנו סיכוי לתקן את הדרך שלנו. לפעמים הכיוונים שאנו בוחרים נובעים מתשוקה או פחד ומקלים בטראומות ופצעים, אבל אם נבין מה חשוב לנו באמת, יש סיכוי שנהנה מחיים מלאי משמעות".

"האור בא רק אחרי החושך"

שויף (44) החלה את הקריירה בסוף שנות התשעים, ומאז שיחקה בקאמרי ובתיאטרון באר שבע וכן בסדרות כמו "פיק אפ", "מילואים", "אולי הפעם" ו"תיק סגור". בשנים האחרונות היא התמסרה לגידול שלושת ילדיה. "לקחתי פסק זמן מהמשחק ומהתיאטרון הרפרטוארי, אף שלא הפסקתי לגמרי לשחק וכל הזמן יש משהו על אש קטנה", אומרת שויף, שמוצאת נקודות השקה רבות בינה לבין הדמות. "בעלי הוא איש צבא לשעבר שכיום מפתח אמצעים מודיעיניים להגנה על הגבולות ואני אשת רוח. גם ריחוק מבן הזוג הוא משהו שאינו זר לי ממערכות יחסים קודמות. בעלי וגם אני נחלנו אכזבות וכישלונות בעבר. אפשר להכיר את האור רק אחרי שפוגשים את החושך".

על הזכות שלה לגלם את נורה, שטריקת הדלת שלה ב"בית בובות" נתפסת כמבשרת את ראשיתו של התיאטרון המודרני, היא אומרת: "זו אשה שעשתה מהפכה לפני שנשים העזו להביע דעה. היא היתה הבובה הקטנה של בעלה שרקדה לפניו וגידלה את הילדים עד שיום אחד הבינה שהיא חייבת משהו לעצמה ועזבה, לקחה אחריות לבחירות שלה".

"כירורגית של דמויות"

בתפקיד הזה מגיחה שויף אחרי כמה שנים שבהן היתה רחוקה מעין הציבור. "אני עובדת פחות ומגדלת בבית משהו עם ערך גבוה, ואלה העוגן וההגנה שלי לא פחות מהצלחה מקצועית. ההצלחה שלי היתה מהירה והיו לי חיים מלאים, אבל הימרתי ושילמתי מחיר, ובניתי הכל מחדש. ככה הפכתי לאדם רגיש יותר ומלא חמלה לעצמי. היום חשוב לי שמה שאני עושה יהיה מדויק ואמיתי, אני ממש כירורגית של דמויות".

על מה הימרת?

"דברים שחשבתי שהם בעלי משמעות התבררו כפלצניים. הצגה שהייתי מוכנה לעזוב בשבילה תיאטרון אחר התבררה כשטות ואיבדתי את שניהם. אחרי שצילמתי סרט בארצות הברית הייתי אמורה להתחיל חזרות בקאמרי אבל התחילו דיבורים על אפשרות בחו"ל אז עזבתי מה שהיה לי ביד ובסוף הנסיעה התבררה כחלומות בהקיץ. אני אדם מהמר בנפשי אז הלכתי על כל הקופה ונשארתי בלי כלום. כשמאבדים לומדים להעריך. גם השחקנית ב'אדמה דקה' שמה את כל נפשה בתפקיד נורה ומגלה שהכל מזויף והבמאי הופך אותה למחזמר משעשע להמונים. כל החלום מתרסק לה בידיים".