אנרגיה חלופית: המלצות לשעות הפנאי

להביט מקרוב במתח שבין גבריות לנשיות

מתוך "גוף שלישי". מלא אהבה ותשוקה, אבל גם אלים וקשה

נדיר להיתקל במחוזותינו בתערוכה כמו "גוף שלישי". רועי ויקטוריה חפץ, בוגרת בצלאל, חושפת כאן את הקישקע שלה – פיזית, מנטלית ופסיכולוגית. בלב התערוכה, שמשלבת וידיאו ארט וציורים ומוצגת בבית האמנים ע"ש זריצקי בתל אביב, מוצג וידיאו שבו משחקת חפץ את עצמה במפגש מיני עם גבר סטרייט. התערוכה היא

בשיתוף זוהר מלינק עזרא. המפגש המתעתע הזה, שמצולם מקרוב מאוד וגורם לך לחוש כאילו אתה נמצא איתם בחדר, הוא בו־זמנית מלא אהבה ותשוקה, אבל גם אלים וקשה, ובעיקר מכניס את הצופה אל הרגעים הכי נהדרים והכי כואבים שחווה הדמות. זו תערוכה שהולכת איתך עוד ימים לאחר מכן, ומבהירה גם למי שמחשיב עצמו הכי ליברל ופתוח, כמה מורכב הקיום בתוך גוף שאינו גבר ואינו אשה.

רעות ברנע

לבדוק אם הזדקנו סרטיו של וים ונדרס

מתוך "מלאכים בשמי ברלין". פיוטי ויפהפה צילום: © Studio / Produzent

האם וים ונדרס יכול להפוך לנערץ גם בקרב ילידי שנות התשעים? המחווה הקטנה שהפיק סינמטק הרצליה מסרטיו המוקדמים, מגיעה היום לסינמטק תל אביב עד סוף פברואר, וזאת גם הזדמנות לבדוק אם אנחנו — שכה התפעלנו מסרטיו כשיצאו בזמן אמת ונהפכו לאירועי תרבות מקומיים — עדיין אוהבים את הגרמני שחלם על אמריקה ועל סרטי מסע ובילוש.

צפיות החובה הן “פריז, טקסס”, שמכיל את הקולנוע של ונדרס בתמצית; “מלאכים בשמי ברלין”, סרטו היפה והמרגש ביותר, שזכה לחיקויים רבים; ו“מצב הדברים”, שביים ונדרס כשהפקת הסרט האמריקאי שלו, “האמט”, הופסקה באמצע. כולם הגיגי קולנוע פיוטיים ויפהפיים, עם הופעות אורח מרגשות (חפשו את ניק קייב ואת מינימל קומפקט ב”מלאכים בשמי ברלין”).

יאיר רוה

להיחשף למוזרויות הקטנות של העולם

פרסומת למפליץ המקצועי שהוזכר ב"The Weirdest Thing I Learned this Week". הזוי, אך אמיתי צילום: Le Pétomane

אדם שהתפרנס מלהפליץ, לטאה ששולפת את צלעותיה בעת סכנה כמו וולברין מאקס־מן ודובים בשירות חיל האוויר האמריקאי — כל אלה הם רק קומץ קטן מהכוכבים ההזויים־אך־אמיתיים־לגמרי שהופיעו בעונה הראשונה של הפודקאסט "The Weirdest Thing I Learned this Week". את הפודקאסט מובילות עיתונאיות המגזין "מדע פופולרי", שבתחקיריהן נתקלות כל הזמן בסיפורים שומטי לסתות, כאלה שהם קטנים מדי לכתבה משל עצמם, אבל מטורללים מדי בשביל לא לדבר עליהם. העונה השנייה של הפודקאסט נפתחה בשבוע שעבר בפרק מדמם מהרגיל, שמביא, בין היתר, את תעלומת 20 הרגליים הכרותות שנסחפו לחופי קנדה בעשור האחרון, ואיך מותג הנעליים ניו באלאנס קשור לזה. בקטע מוזר כמובן.

דודו מצויינים

לרקוד פאנק תימני עם לבבות בעיניים

בינת אל פאנק. שואו מקפיץ ומילים מסורתיות צילום: זהר רון

כששירן קרני מבינת אל פאנק מופיעה על הבמה, כולם בקהל רוקדים עם לבבות בעיניים. קרני, שמביאה גרוב תימני עם וייב של פעם, היא אמנית טוטאלית שמאוהבת במה שהיא עושה ומצליחה לתרגם את זה לשואו שגורם לנו לרצות לזוז. בהופעות של בינת אל פאנק יש אינסוף הרמות, אבל גם סיפורים שקרני מכניסה בקטנה בין השירים, על המקצבים התימניים והמקורות שלהם, על הסיפורים שמאחורי המילים המסורתיות ועל שירת הנשים שחשוב לה להעביר הלאה. הערב הם יופיעו בפסאז' באלנבי לקראת יציאת האלבום השני שלהם, וזו הזדמנות לראות אותם רגע לפני שהם נהיים ביג.

ניצן פינקו

להתייפח שבעתיים עם שירי ילדות

ג'וזי כץ. תשיר את "בובה זהבה" לזכר מרים ילן־שטקליס צילום: יובל חן

השירים של מרים ילן־שטקליס היו האהובים עליי בילדותי, וגם בבגרותי. גם בלי ילדים משלה היא הצליחה לגעת בנקודות הכי חשופות ורגישות של הנפש. "דני גיבור", למשל, הוא שיר האהבה הנכזבת הראשון שנחשפתי אליו, וגם אצלי בכו הדמעות בעצמן. לאורך השנים זכו שיריה ללחנים של מיטב היוצרים, ובהם שלום חנוך ("רוח רוח") וצביקה פיק ("הסבון בכה מאוד") ולהיכנס לאלבום המופתי "החלונות הגבוהים" שהלחין שמוליק קראוס, שהיה לה קשר מיוחד איתו.

הערב יציינו 120 שנה להיוולדה בבית ביאליק. באירוע יוקרן הסרט "לבדיתי — האגדה על מרים ילן־שטקליס", ולאחריו תבצע ג’וזי כץ את "בובה זהבה" ו"אלישבע מה נחמדת", ורק בשביל זה שווה להיות שם.

מאיה נחום שחל