הפופוליזם מזיק לבריאות: כחלון נאבק למען הטבק

תשובת המדינה לעתירה הדורשת להעלות את המס על טבק לגלגול היא משל לבעיות ליבה שאפיינו את הממשלה היוצאת בכלל, ואת שר האוצר משה כחלון בפרט.

המדינה עשתה תרגיל: היא הסכימה לכך שבג"ץ יחייב את כחלון להעלות את המס, בעוד כחלון יוכל להמשיך להתנגד להעלאה הזאת, ולבצע את המהלך בעל כורחו.

זה תרגיל מוכר ושחוק. דוחקים בבג"ץ לקבל החלטה, וכשהיא גוררת ביקורת ציבורית, מגלגלים עליו את האשמה. הפרקליטות ממילא לא יכלה להגן על העמדה המגוחכת של כחלון; כל בר־דעת מבין שאם שני מוצרים מזיקים באותה מידה, הוגן וראוי למסות אותם באותו שיעור, במקרה הזה דינן של סיגריות אמור להיות כדינו של טבק לגלגול.

צילום: תומריקו

באותה דרך גלגלה המדינה אל בג”ץ את תפוח האדמה הלוהט של סיגריית אייקוס, ועוד קודם לכן את סוגיית הטבות המס ליישובים בפריפריה, כשאחרי שנים של מריחות היא היתה צריכה לשמוע מהשופטים שהטבות מס צריך לתת באופן שוויוני. שרים שזקוקים לכפייה של בג"ץ כדי לעשות את הדבר הנכון הם שרים חלשים. מנהיגים עושים את המעשה הראוי גם כשהוא מצטייר בעיני הציבור כגזירה.

אמנם, כחלון מיתג את עצמו כשר אוצר פופוליסט, שר שמעדיף לנקוט צעדים שייטיבו איתו בסקרים ובקלפי ולא בהכרח ייטיבו עם הכלכלה בטווח הארוך. אבל הסירוב שלו להעלות בעצמו את המס על טבק לגלגול גובל בסיכון בריאותי, שכן הוא עיכב את יצירתו של מנגנון מיסוי רציונלי, שאמור להוביל לירידה בעישון. במקום זאת אנחנו מקבלים מנגנון של תיקון זוחל שמתבסס על עתירות לבג”ץ, מוצר אחרי מוצר. בדרך זו נוצרים עיוותים. לדוגמה, כיום המס על סיגריית אייקוס גבוה אפילו יותר מהמס על סיגרים, אף שסביר שהיא לא מסוכנת יותר מהם. מבג"ץ אי אפשר לצפות להתוות מדיניות, אלא רק לתקן עוולות ספציפיות שמצביעים עליהם ארגונים אזרחיים, שכנראה דואגים לטובת הציבור יותר מכחלון.