האמן מילי ברזילאי וצבעי מלחמה

הדבר הראשון שהעין קולטת מ"נוף ילדות", המיצב של האמן מילי ברזילאי במובי (מוזיאוני בת ים), הוא הצבעים החזקים והשמחים. אבל מה שנדמה כמיצב עליז מקבל תפנית של 180 מעלות כשמתקרבים אליו, ומבינים שכל הצבעים הללו מרכיבים דימויים של חלקי גופות שכובים על הקרקע, כשמעליהם ציור קיר ענק של פנים הלומות ולצדם הכיתוב "צבעי פסטל (צויר עם איתמר, דניאל, עלי, אלון, מוניר ושי)".

"אלה שבעה סיפורים של אנשים שאספתי", אומר ברזילאי, "את חלקם הכרתי ואת חלקם לא, אבל הייתי חייב להעניק להם ייחוד. כשאני נותן שם לכלים האלה זה ממקם אותם בזמן ומקום מסוימים והופך להיות הסיפור שלי. כל שם הוא סיפור שהולך איתי".

ברזילאי הוא לא הראשון ולא האחרון שעוסק במוות ושכול בצבא בעבודותיו. אבל הישירות שבה הוא פורס על רצפת המוזיאון את החיילים המתים שלו היא רק חלק קטן מהתהליך הזה, כי באמצעות האובייקט הגמור — הגופות וחלקיהן — הוא מצייר את הדימויים על הקיר והרצפה. "אני מכין צבעים כמו ברנסנס: מבשל שעוות דבורים עם פיגמנט, שמן פשתן ושמן פראפין ויוצק לתבניות מסיליקון שהכנתי לפי בובות או בני אדם אמיתיים. כל התהליך כולל גם משחק של טמפרטורות כדי שתהיה הבחנה בין הצבעים השונים אבל הם לא ייפרדו". הגוונים שהוא יוצר משולים לצבעי ראייה תרמית וראיית לילה במכשירים הצבאיים המתקדמים ביותר.

במסגרת שירותו הצבאי ברזילאי עבד עם מיכשור לראיית לילה. הרעיון לעבודה צץ כשלפני כשנתיים וחצי פגש את אחד המפקדים שלו, וזה ניסה להזכיר לו ילד שהתפוצץ להם מול העיניים באחד המבצעים. "לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. ידעתי באילו פעולות הייתי מעורב ומתי, אבל התעסקתי בחומר. הייתי צריך למפות את הסביבה — איפה יש אנשים, איפה יש כלי נשק, איפה יש מדף של מים ואי אפשר להיכנס עם הצוללת. לא התעסקתי בדימויים, היתה לי הפרדה ברורה בין החומר לבין הדימוי. אז התחלתי לחקור על מבצעים שלקחתי בהם חלק ומשם התחילו לצמוח עבודות מהסוג הזה. הבנתי שיש פה קרקע שאפשר לעבוד עליה. אני מחפש את הפוטנציאל לשינוי של הדימוי הטראומתי: איך אפשר לתפוס את הרגע הזה, ועם כל מה שהוא מכיל — לשנות אותו".

עבודה של מילי ברזילי צילום: שחר נעים

ואיך אתה משנה אותו?

"ברגע שאני לוקח את דניאל והולך איתו לים (דימוי של ים בציור הקיר) הרגל שלו היא כבר לא רגל. היא כלי. ברגע שאני מרים אותה, אני מתנתק מהצורה שלה ומתעסק רק בחומר, בצבע. זה עוזר לי להרגיש את הדימויים כי הספיק לי לראות אותם. אלה דימויים שמגיעים מתי שהם רוצים, לא משנה אם אני רוצה בהם או לא, ואת מה שכבר ראיתי אני אמשיך לראות, השאלה היא מה אני עושה עם זה. זו לא עבודה דיכאונית שמתעסקת רק בטראומות. היא מתעסקת בחוויה של לייצר אקטיביות".

למה בעצם להציג חלקי גופות?

"בגוף שלם יש משהו חי. הוא נראה במכשירי הראייה התרמית כמו נקודה אחת אדומה. רק אחרי שהוא מתפוצץ הצבעים יוצאים והחומר שלו מתפזר. היה לי גם חשוב לעמוד אל מול הדימוי של האסון, לא לרכך אותו".

זה תהליך תרפויטי מבחינתך?

"אפשר להגיד שכן. כשאני אקטיבי, אני מרגיש חופשי. עד שלא יהיה שלום עדיין יש ערך בעיסוק בצבא. זה פצע שכולנו חווים, והוא מכיל דימויים קשים שלא בחרנו, ולאו דווקא מתאימים לכולם. אלה המקומות שהייתי הכי פסיבי בהם ועכשיו אני פעיל כי אני מרגיש שאני יכול וזו זכותי. אני רואה בזה ערך".

מילי ברזילי. “כשאני לוקח את הרגל של דניאל ומצייר בה את הים, היא הופכת לכלי” צילום: שחר נעים

"עבודת צלף דומה לרישום"

עד לאחרונה חי ברזילאי בשיקגו, שם למד במשך ארבע שנים לתואר שני באמנות, אחרי שסיים תואר ראשון בבצלאל. את העיסוק שלו באמנות הוא התחיל בכלל ברישום. "הגעתי לרישום מהיותי צלף טוב בצבא. כשאתה צלף, אתה מדמיין את הסוף, את הנקודה שאתה רוצה לפגוע בה. זו תנועה דומה לזו שאתה עושה כדי להשיג דימוי. אבל רדפתי אחרי כל כך הרבה דימויים שנמאס לי לעשות את זה, אז החלטתי להתחיל מהדימוי, להעניק לו גוף ולהשתמש בו".

להילחם בדה־הומיניזציה

עבודות מוקדמות בסגנון דומה הציג ברזילאי עוד במהלך שהותו בארצות הברית. "יש שם דיבור על החוויה עצמה ועל האינדיבידואל ופחות על פוליטיקה. בארץ עבודות מהסוג הזה מלוות לפעמים בביקורות סרקסטיות, כי 'כולם עשו פה צבא'. אז מה אם כולם עשו צבא? למה אני הייתי צריך לראות את החרא הזה? חוץ מזה, העבודה שלי לא מתעסקת בצבא בשורה התחתונה. וכן, לכל אמן ישנו הפחד להיות מתויג, להידחק לפינה, אך זה לא מה שקובע אם יש ערך לעבודה. אני מתעסק באמת שלי, וזו גם הסיבה שכל כך הרבה אנשים מתעסקים בזה פה. אנחנו חיים במציאות של מלחמה".

יש מי שרוכש את העבודות האלה?

“להגיד שאני ממהר למכור? לא. חשוב לי להבטיח לעצמי את המשך היצירה. ההשקעות שלי הולכות לפרויקט הבא, למקום שבו אני יכול להציג ולנהל שיח. אני מרגיש שליחות לעשות משהו עם מה שעברתי. המלחמה כאן עברה דה־הומניזציה בארצות הברית, וכשסיפרתי שם את הסיפור שלי, נגעתי בעוד 300 אנשים שלא היה להם שום מושג מה זה ישראל. זו הדרך היחידה להמשיך לעשות את זה, להאמין שאתה משנה קצת".