המהפכה שלא היתה

'פער הכישורים' היה נושא פופולרי להרצאות בכנסים, למאמרי דעה, לפאנלים בדאבוס. מונה מורשד, בכירה בסוכנות הייעוץ מקינזי, דיווחה ב־2013 על ממצאי סקר מעסיקים נרחב, לפיו שליש מהעסקים מתקשה למצוא מועסקים עם כישורים מתאימים. ברד סמית, בכיר במיקרוסופט, הכריז אז על טרגדיה כלכלית: "למאות מיליוני אנשים אין גישה להזדמנויות, כי חסרים להם השכלה וכישורים הכרחיים". ואילו קלי וולס, מהקרן הפילנתרופית של GE, כתבה ב־2016 ש"משמעות פער הכישורים הגלובלי היא שעובדים צעירים רבים נשארים מאחור".

האם קיים פער כישורים גלובלי? אולי. אבל מחקר שהוצג בכנס האגודה האמריקאית לכלכלה לפני שבועיים מצביע על דינמיקה אחרת לגמרי. אחרי המשבר, המעסיקים ניצלו את החולשה בשוק העבודה כדי להעלות את הדרישות ממועמדים, מה שמכונה Upskilling. למשל, למשרות שפעם דרשו תעודת בגרות פתאום נדרש תואר ראשון. כך מצאו שלושה כלכלנים (אליסיה ססר מודסינקו מנורת'ווסטרן, דניאל שואג מהרווארד, וג'ושוע בלנס מהפדרל ריזרב) אחרי שניתחו עשרות מיליוני מודעות דרושים אונליין. הם גילו ששיעור המשרות הדורשות תואר ראשון ומעלה קפץ מכ־22% לכ־34% בין 2007 ל־2010, במקביל לזינוק באבטלה, ואז צנח חלקית בחזרה כשהכלכלה התאוששה. זינוק דומה נרשם בשיעור המשרות שדורשות ארבע שנות ניסיון. כשיש הרבה מתמודדים, הדרישות עולות.

שלושת החוקרים מדגישים שיש הרבה משתנים שמשפיעים על שוק העבודה. תופעת ה־Upskilling אחראית לחמישית מהגידול בדרישה להשכלה באותם שנים, ואילו הדרישה לניסיון תעסוקתי אחראית לרבע מהעלייה. כך שיש מקום למחקר נוסף. מה שברור הוא שפער הכישורים הוא לא כל הסיפור.

תיקון טעות מהדהד

זה לא המחקר היחיד שבוחן מחדש את שוק העבודה. החודש התפרסם תיקון טעות מהדהד של שני כלכלנים נודעים - פרופ' אלן קרוגר מפרינסטון ופרופ' לארי כץ מהרווארד. ב־2016, קרוגר וכץ כיכבו בכותרות אחרי שמצאו זינוק במספר העובדים המועסקים בכלכלת החלטורה, למשל, כנהגים באובר. בשנים 2005־2015, הם גילו, שיעור העובדים המועסקים ב'הסדרי עבודה אלטרנטיביים' קפץ מ־10.7% ל־15.8%. זה שינוי דרמטי, והוא תדלק ספקולציות על עתיד שבו כולם מחלטרים.

הבעייה שהשינוי הזה לא קרה. לפי המחקר העדכני של קרוגר וכץ, בשנים 2005־2015 חלה עלייה של 1% או 2% בלבד במועסקים בהסדרים אלטרנטיביים. מה קורה פה? מסתבר שהנתונים מ־2005 נשענו על סקר של הלשכה לסטטיסטיקת עבודה. ב־2015, הלשכה לא השיגה מימון לערוך סקר עדכני, אז צמד הכלכלנים ניסו לשחזר את הסקר בעצמם, וכך נולדו הממצאים המרעישים על כלכלת החלטורה.

אלא שבין שני הסקרים, הממשלתי וזה של קרוגר וכץ, היו הבדלים מתודולוגיים, שבדיעבד התבררו כמכריעים. בינתיים, הלשכה לסטטיסטיקה השיגה מימון וערכה סקר עדכני שמצא שבין 2005 ל־2017 דווקא נרשמה ירידה קלה בשיעור המועסקים בהסדרים אלטרנטיביים (מ־10.7% ל־10.1%). וזה שלח את קרוגר וכץ לבדוק את הנתונים שלהם ולהודות שהם דורשים עדכון דרמטי כלפי מטה. אבל, הם מוסיפים, חלק מההבדל בין הסקר מ־2015 לסקר מ־2017 נובע מכך שבינתיים הכלכלה המשיכה להתאושש, הביקוש לעובדים עלה, ומספר המחלטרים ירד. גם כאן, שינוי העומק בכלכלה, כביכול, הסתבר כתולדה זמנית של המשבר.

ולקינוח, עוד מחקר פופולרי שספג מכה קשה. לפני שנתיים, הכלכלן אריק הרסט, פרופ' בית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת שיקגו, הציע הסבר מרעיש לתופעה מדאיגה - הירידה בהשתתפות גברים צעירים בכוח העבודה. מתחילת העשור הקודם ועד 2015 חלה ירידה של 12% במספר השעות שגברים בשנות העשרים לחייהם עובדים בשנה, ולא משום שהם לומדים יותר. שינוי ענק ומדאיג.

לפי הרסט, הסיבה לשינוי היא קונסולות משחקים כמו אקסבוקס ופלייסטיישן. בשנים 2012־2004 זינק הזמן שגברים צעירים הקדישו ל"שימוש פנאי במחשב" ב־99 שעות בשנה. מה שקרה הוא שיפור דרמטי בחוויית המשחק, שהוביל אותם לדרוש שכר גבוה יותר כדי להואיל בטובם להגיע לעבודה. ההסבר הזה עורר הדים. "הניו יורק פוסט", למשל, הכריז ש"אנחנו מאבדים דור שלם של גברים צעירים למשחקי וידיאו". אלא שד"ר גריי קימברו, כלכלן בממשל הפדרלי, החליט לבדוק את הסקרים שעליהם התבסס הרסט, וגילה שהזמן הנוסף שגברים צעירים מקדישים למשחקי מחשב מתקזז עם פחות צפייה בטלוויזיה, סטרימינג וסרטים.

מונית אובר בלונדון צילום: .the memo

במחקר שהציג בכנס האגודה לכלכלה, הוא הראה שגברים שזה עתה איבדו את מקום עבודתם לא משחקים משמעותית יותר מאשר גברים עובדים, מה שעומד בניגוד להשערה שהם מוותרים על עבודה כדי לשחק. ממה נובע הגידול בשעות המשחק? לפי קימברו, כיום פשוט יותר מקובל לשחק באקסבוקס גם אחרי שסיימת תיכון. ומהצד הכלכלי, הוא מסביר שהירידה בהשתתפות בשוק העבודה נובעת מסיבה פשוטה: לא היה ביקוש לעובדים. זה לא שהצעירים מעדיפים להישאר בבית ולשחק. הם לא מצאו עבודה. גם כאן, לא מדובר בשינוי עמוק בהתנהגות העובדים, אלא פשוט בחולשה של הכלכלה.

בעיה מבנית שקשה לתקן מהר

למחקרים החדשים אפשר להתייחס כהתפתחות בריאה. ככה הידע מתקדם: מעלים השערות, מנסים לגבות אותן בנתונים או להפריך אותן, מגיעים למסקנות, ומנסים לאתגר גם אותן. לאט לאט, מגיעים להבנה טובה יותר של העולם. מחקרים שמתבררים כשגויים או שנויים במחלוקת הם חלק מהעניין.

הבעיה היחידה היא, שבינתיים צריך גם לקבל החלטות. אם יש אכן יש פער כישורים והמעסיקים מתקשים למצוא עובדים, זו בעיה מבנית שקשה לתקן מהר. אבל אם הבעיה היא שאין מספיק ביקושים בכלכלה, זה אומר שיש פתח לפעולה מיידית יותר, למשל באמצעות הורדת ריבית, או הגדלת ההוצאה הממשלתית, שימריצו את הכלכלה. אלה פתרונות מוכרים מספרי הלימוד. במקרה כזה, דיבורים על 'פער כישורים' עשויים לשמש כתירוץ לחוסר מעש.

ואולי הקברניטים אכן יכלו לעשות יותר. זו המסקנה האפשרית מהאבחנה שהציע החודש ניל קשקרי, נשיא הבנק הפדרלי של מיניאפוליס. קשקרי הזכיר שהוא ועמיתיו הכריזו שוב ושוב שהמשק האמריקאי הגיע לתעסוקה מלאה, ואז שיעור האבטלה המשיך לרדת, ועוד אנשים חזרו למעגל העבודה. מה שלא מנע הכרזות נוספות על תעסוקה מלאה. "אנחנו חוזרים על אותה שגיאה שוב ושוב", הצהיר. ההצעה שלו: במקום לנסות לנחש מתי האבטלה הגיעה לתחתית, ואז להעלות ריבית, על קובעי המדיניות לחכות שהשכר יתחיל לעלות באמת. ככה הם יידעו ששוק העבודה אכן מתחמם, ואולי כדאי להתחיל לחשוש מאינפלציה, ורק אז לפעול.

ואם לחבר את התובנה הזאת לכל הקביעות שהופרכו על שינוי יסודי בשוק העבודה, הרי שלפני שמכריזים, דווקא באמצע מיתון, ששוק העבודה השתנה מהיסוד, כדאי לוודא שאכן נעשה הכל כדי להחזיר אנשים לעבודה.