ניתוח כלכליסט
שפוטים באג'נדה, באינטרסים ובלהט של שקד ונוה
בוועדה למינוי שופטים שנמצאת בעין הסערה של הפרשה, התנהלה תמיד פוליטיקה של דילים שבסיומם ספירת קולות. אלא שעד לשנים האחרונות נתנו בה את הטון אנשי מערכת המשפט, ואז הוטה המאזן לטובת הפוליטיקאים שעושים בה כבתוך שלהם
הוועדה לבחירת שופטים בראשות שרת המשפטים איילת שקד מינתה 334 שופטים. כ־100 מהם בתקופת נשיאותה של אסתר חיות והיתר בתקופת נשיאותה של מרים נאור. מאות רבות עוד יותר של מועמדים לא מונו. שניים מהם - מינוי ואי־מינוי - נחקרו אתמול ב"פרשה המטלטלת": עורכת דין שמונתה לבית משפט השלום ב־2016 ושופט שלום שלא מונה למחוזי.
קראו עוד בכלכליסט:
- המשטרה תבקש להאריך את מעצרו של הבכיר במערכת המשפט שנעצר הבוקר
- שקד על הפרשה: "יום סוער עבורי כשרת המשפטים, טרם זומנתי לעדות"
- הפרשה המשפטית נחשפת: חשד לשחיתות במינוי שופטים, כולל שוחד מיני
עורך דין בכיר נעצר בפרשה, שמו בעת כתיבת שורות אלה אסור בפרסום. במקביל דווח שראש לשכת עורכי הדין, אפי נוה עתיד להכריז על נבצרות. עד כאן תמצית מרוכזת של שטף הדיווחים. אם בכך תסתכם החקירה הפלילית, צודק השר גלעד ארדן שהעיד על עצמו בהקשר זה ש"אינו נופל מהרגליים".
ברקע של הדרמה הזו מתקיים המפגש הנפיץ בין החקירה לבין הוועדה לבחירת שופטים שאחת מתוך 334 המינויים שלה מצויה בחקירה. האם יהיו עוד? האם יש בכלל אפשרות להשיג מינוי בדרך מושחתת? והמושחת יכול להיות פלילי, ויכול להיות גם מינוי פסול שנולד בדיל שהוא אולי בעייתי אבל לגיטימי.
הוועדה למינוי שופטים. משמאל: אפי נוה צילום: אוהד צויגנברג הוועדה לבחירת שופטים כוללת תשעה חברים. שלושה שופטים, ארבעה פוליטיקאים ושני נציגי לשכת עורכי הדין. מובילים אותה שרת המשפטים, נשיאת בית המשפט העליון וראש לשכת עורכי הדין. בין מרכיבי הוועדה התנהל תמיד משא ומתן ששיקף את היתרונות והחסרונות של מערכת הכרעה דמוקרטית - פוליטיקה של דילים שבסיומה ספירת קולות.
זינוק במינויים הפוליטיים
לפני שנגיע למשולש שקד־נוה־נאור וחיות סקירה היסטורית קצרה וחיונית. כל עוד כיהנו מאיר שמגר ואהרן ברק כנשיאי העליון שלט בעולם המינויים ההסדר הבא: שופטי העליון שולטים על המינויים לעליון, ואילו המינויים לשלום ולמחוזי פתוחים יותר להשפעת חברי הוועדה. למשל, כשדב שילנסקי מהליכוד היה פעיל בוועדה מונו שופטים מהצד הימני של המפה, כשאמנון רובינשטיין ודוד ליבאי היו חברים דומיננטיים מונו שופטים שמאליים־ליברליים יותר. כשח"כ אברהם מלמד היה פעיל מונו שופטים דתיים. אבל העליון היה בשליטה בלעדית של נשיאיו.
בתקופת ברק, למשל, מתוך 13 השופטים שמונו, 12 היו ממועדפיו. היחיד שמונה בניגוד לדעתו היה אדמונד לוי. לוי לא היה שייך לאליטה המסורתית, ומי שהתעקש עליו היה שר המשפטים מאיר שטרית שרצה מינוי של יוצא המעברות, למרות זיהויו הפוליטי כשכיהן כסגן ראש עיריית רמלה מטעם הליכוד.
המהפכה הגיעה עם פרישתו של ברק ומינויו של דניאל פרידמן כשר המשפטים, מול דורית ביניש כנשיאת העליון. בתקופתם מונו לעליון שמונה שופטים שחולקו שווה בשווה. ארבעה מהצד של הכלה וארבעה מהצד של החתן. פרידמן הכריז מאבק על ההגמוניה של העליון בוועדה. מניעיו נחלקו בין האידיאולוגי לאישי. גם מערכה להעברת הכוח למערכת הפוליטית בעיצוב פניו של בית המשפט העליון וגם כעס על דחיית מועמדותה של מקורבתו פרופ' נילי כהן, שותפתו למחקר ולכתיבה. ביניש נלחמה נגד כהן, פרידמן נלחם נגד ביניש. והקרב הזה, לפחות במינויים לעליון, הסתיים בתיקו.
לתיקו הזה תרם 'תיקון סער' לפיו בחירה לעליון מחייבת שבעה קולות מבין תשעת חברי הוועדה. במצב כזה כשאין אפשרות לאף צד לגייס שבעה חברים התמריץ הוא לפשרה חלוקתית.
את המשך הטיית מאזן המינויים לטובת הפוליטיקאים המשיכה ובהצלחה שקד, שפרידמן הוא המנטור שלה. שקד ביססה את מעמדה בוועדה באמצעות הברית עם ראש הלשכה נוה, כאשר שני חברי הכנסת ושני נציגי הלשכה בוועדה סרים לחלוטין למרותם.
כדי לייעל ולהקל, נכנס נוה בעצמו לוועדה, ובמקום להורות לשני נציגי הלשכה כיצד להצביע, עכשיו מספיק להורות רק לאחד מהם. בצד הפוליטי שיחקה לידה של שקד העובדה ששני חברי הכנסת בוועדה הם חברי קואליציה, בניגוד למקובל בעבר - אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה.
התוצאה היא שחמישה קולות שדרושים למינויים בשלום ובמחוזי מובטחים אוטומטית לקואליציית שקד־ונוה ומאפשרים את חלוקת השלל ביניהם: שקד ממוקדת יותר במינויים לעליון ונוה דומיננטי יותר במינויי השלום והמחוזי. לעליון, בגלל הצורך בשבעה חברים, דרוש עדיין השיח עם העליון, אבל למחוזי ולשלום החופש של השניים הוא בלתי מוגבל. ושניהם מתאחדים תחת כנפי הבשורה הרעיונית: שינוי הד.נ.א של המערכת לכיוון שמרני־דתי־לאומי. וזה לגיטימי לטעמם - הן כביטוי לרצון הבוחר, ובעיקר כמהפכת נגד לשלטון השופטים במינויים בימים הרחוקים ההם.
לנוה היה דחוף להחצין ולהתהדר בברית הזו. באחת ההזדמנויות סיפר על החברות האישית־משפחתית שנרקמה בינו לבין שקד, ועוד סיפר איך גררו לפגישות החברתיות שלהם גם את הנשיאה מרים נאור. עם או בלי קשר לחברה החדשה, רשמה שקד הצלחה בסבב הראשון בתקופתה של המינויים לעליון.
שלבי סינון איכותיים
בסבב הזה נבחר השופט יוסף אלרון, שהיה נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. אלרון נדחף על ידי חבר הוועדה שר האוצר משה כחלון שהתמקד בשתיים ממעלותיו - מזרחי וחיפאי. גם נוה דחף את המינוי, בלי או עם קשר לעובדה שאלרון כיהן כיו"ר ועדת הבחינות של הלשכה שרקחה את המתכונת החדשה שהפילה את הרוב המכריע של המתמחים־הנבחנים.
והנה לכם דיל: אלרון מספק לנוה את הכלי להגשמת תוכניתו לסגירת דלתות המקצוע, ומתוגמל במינוי לעליון. בסבב הבא זוכה השופט שאול שוחט לתמיכת אותו הצמד. כחלון ונוה אלא שהפעם הנשיאה אסתר חיות מתנגדת למינוי ומתעקשת למנות את פרופ' עופר גרוסקופף.
גרוסקופף זוכה גם לתמיכת שקד, אולי בגלל שהיה תלמידו של המנטור שלה פרידמן, אבל בגלל עוד איזו מעלה קטנה שרצוי מדי פעם להתחשב גם בה: הוא פשוט הראוי והמתאים יותר מכל נבחרי הדילים והשיבוצים למיניהם. והוא אכן נבחר.
מרוב מאמץ לחפש את השמרנים, הדתיים, הנשים, הערבים וכל הייצוגים והכובעים שהפכו לחזות הכול בהרכבת העליון - נשכח הקריטריון של המצויינות המקצועית.
הסכנה היא שהקריטריון הזה הולך ומאבד את מעמדו ברשימה. אפשר להשלים עם העדפות מתקנות כמינוי השופטות ממוצא אתיופי עליו מתגאה שקד ובצדק. אבל, שקד מתגאה גם במגוון שיוצא תחת ידה כשהמגוון הוא לא באמת אמיתי, אל מול המינוי המסיבי של שופטים ושופטות מהמגזר השמרני־דתי ששקד עצמה הצהירה שזהו קריטריון מרכזי לפיו היא ממנה שופטים.
עם זאת, תהליך ברירת השופטים, עד למינויים, עובר מספר שלבי סינון איכותיים. ראיונות בוועדות משנה וקורס הכנה לשיפוט, כשבכירי השופטים ועורכי הדין נוטלים בו חלק. נוה הצליח לשלב בקורס בוחנים מטעם הלשכה כרובי בכר, גיורא ארדינסט, יוסי מנדלסון, ברק טל ועוד. קשה להניח שעם אלה ניתן לקדם מועמדים לא ראויים.
ובחזרה לחקירה: מומלץ בשלב זה לא לאבד פרופורציות ולא לצבוע את כל הליך מינוי השופטים בצבעים שחורים של שחיתות. אפשר לבקר את הפוליטיזציה, את הדילים, את ההתמקדות בשיקולים לא ענייניים, את המינויים צבועי האג'נדה. אפשר להיאנח או לברך על אובדן שליטת השופטים בתהליך לטובת הפוליטיקאים. וצריך לקוות שהחקירה תפצח כל דיל שנגוע בשחיתות פלילית, ותבדל אותו מדילים שהם לגיטימיים.
זו תקופה קשה למערכת המשפט. הסיפורים של קצין המשטרה ערן מלכה ופרקליטות מחוז תל אביב לשעבר רות דוד כבר חשפו אותנו לאפשרות ההשחתה במערכות האכיפה. וגם שם השאלה היא האם מדובר בעשב בודד או במשהו רחב יותר. ועכשיו נחקרת פרשה שמבקיעה לקודש הקודשים - לבתי המשפט.
בשלב זה חשוב לעשות סדר ובעיקר לבדל בין הפלילי לכל היתר. חרושת השמועות אמנם מתרחבת ומתגבהת, והיא מבעירה אש שמאיימת לכלות את הנכס החיוני ביותר לקיומה של חברה - אמון הציבור בשפיטה. אמון שבלעדיו הכל כאן יתפרק. בינתיים, למרות הדרמה הגדולה, אם ממדיה הפליליים של הפרשה לא יורחבו - אין סיבה שהאמון בטוהר השפיטה ייפגע.
