"כשחברות הנפט מתקיפות אותך, אתה בדרך הנכונה"

אקטיביסטים פוליטיים מכירים את הבעיה הזו היטב. בכל פעם שהם רוצים לקדם יוזמת חקיקה או רגולציה כלשהי, ומגיעים לשם כך לבית המחוקקים, ניצבים מולם גופים אינטרסנטיים ממומנים היטב. יש להם לוביסטים, יש להם מחוקקים שנמצאים בכיס שלהם בזכות תרומות או קבוצות לחץ שונות, ויש להם אורך רוח להילחם זמן רב. בישראל למשל קיבלנו המחשה לכך לאחרונה כשחברות הטבק יצאו למאבק איתנים בחוק למניעת פרסום מוצרי עישון, וכמעט הצליחו לסנדל אותו. מסביב לגלובוס דפוס ידוע הוא שחברות נפט משקיעות משאבים אדירים כדי לעכב יוזמות להגנת הסביבה שמאיימות על מודל פעילותן.

בתי זיקוק של חברת Shell בלואיזיאנה, ארה"ב. "הכסף מונח על נכסים שאי אפשר לממש" צילום: Luke Sharrett

אפשר להמשיך להילחם בהן במלחמת התשה ישירה, אבל לפני שבע שנים היה רעיון לפעיל הסביבה ומייסד ארגון 350.org ביל מקיבן: לאגף את חברות דלקי המאובנים מימין באמצעות קמפיין שיעודד גופים למשוך השקעות מחברות נפט ופחם. בחודש שעבר הודיע הארגון על הגעה לנקודת ציון משמעותית – אלף ארגונים, שמנהלים ביחד תיקי השקעות בשווי כולל של 8 טריליון דולר, התחייבו למשוך השקעות מחברות דלקי מאובנים.

אף שהקמפיין לא הצליח לערער כלכלית את חברות הנפט והפחם (לכך אחראים גורמים מאקרו־כלכליים אחרים), יוסי כדן, ישראלי תושב טורנטו, קנדה, שהוביל את הקמפיין הזה, סבור שהוא השיג מטרה חשובה: יצירת מודעות ציבורית לאופן שבו חברות הנפט והפחם נלחמות ביוזמות לשמירת האקלים. "כשמנכ"לים של חברות כמו Shell או אקסון מתקיפים את התנועה שלנו, אתה מבין שזה מטריד אותם", הוא אמר בראיון ל"כלכליסט".

כדן, פעיל סביבה ותיק, עבד במשך 15 שנים בחברה להגנת הטבע, והחזיק בתפקידים כמו רכז שמירת הטבע של מחוז דרום ומנהל בית ספר שדה בעין גדי. לפני כ־20 שנה הוא היגר לקנדה ועבד כמתאם פיתוח תוכנה של מרכז חינוך יהודי במונטריאל במשך ארבע שנים, עד שמונה למנהל ארגון Wildsight, שפועל לשימור הטבע באזור הרי הרוקי הקנדיים. ב־2006 הצטרף כדן לגרינפיס קנדה, שם שימש עד 2014 כמנהל הקמפיינים של הארגון, ולפני כשלוש שנים עבר ל־350.org כדי להוביל את הקמפיין נגד חברות הנפט.

מדוע החלטתם לתקוף את חברות הנפט והפחם פוליטית ולא כלכלית?

"הקמפיין התחיל ב־2012. הרציונל היה פשוט: אם אתה סבור שדלקי מאובנים גורמים להתחממות גלובלית, זה לא מוסרי להשקיע בהם כסף. המטרה הראשונית היתה פוליטית לחלוטין, לא כלכלית, והיא נולדה מתוך ניסיון להבין למה ממשלות או פוליטיקאים לא נוקטים פעולות מספקות להגבלת הפעילות של אותן חברות. הרעיון היה שבאמצעות הקמפיין נחליש את הכוח הפוליטי־חברתי שלהן, וכך לדרגים הפוליטיים יהיה נוח יותר לגבש וליישם תקנות וחוקים להגבלת השימוש בדלקי מאובנים.

"המחשבה היתה שאין לנו מספיק זמן להביא להתמוטטות כלכלית של חברות הנפט והפחם. בעיית האקלים דחופה מדי, ולכן המטרות בהתחלה היו פוליטיות. בדיעבד התברר שהיתה גם השפעה כלכלית, בעיקר על חברות פחם, אבל אי אפשר להגיד שהיתה השפעה כלכלית על חברות נפט.

"הקמפיין הוא קמפיין פוליטי כי ההנחה היא שלא נוכל בעתיד הקרוב לגרום להן לפשוט רגל באמצעותו. לא מדובר ברעיון חדש. קמפיין דומה התנהל נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. זה כמובן לא גרם למדינה לאבד נכסים כלכליים, אבל עורר לחץ פוליטי מצד מדינות אחרות להפסיק את האפרטהייד. דוגמה מהיום זו תנועת ה־BDS, ששמה את ישראל כמטרה. אני לא חושב שהם יכולים לגרום לישראל לפשוט רגל, אבל הם בהחלט יכולים לגרום נזק פוליטי וחברתי בעתיד הרחוק. זה כלי כלכלי, אבל ברוב המקרים המטרות הן פוליטיות וחברתיות".

יוסי כדן. "אנו רוצים כעת ללחוץ על מוסדות פיננסיים שמאפשרים לחברות דלקי מאובנים לפעול באמצעות הלוואות ואיגרות חוב" צילום: Noga Cadan

אבל המטרה המרכזית של הקמפיין טרם הושגה.

"לצערנו, אין התקדמות בתחום הפוליטי. מדינות ומנהיגים עדיין לא מסוגלים לקבל החלטות בהתאם להמלצות הקהילה המדעית. לא מזמן פרסמו מדעני ה־IPCC (הפאנל הבין־ממשלתי בנושא שינוי האקלים) מסמך שלפיו יש חלון זמנים של עשר שנים בלבד כדי להימנע ממצב של סחרור אקלימי שסופו לא ידוע. העולם הפוליטי רחוק מאוד מהתמודדות עם המצב הזה. ההישגים שלנו הם בתחום התקשורת. הנושא נמצא גבוה מאוד על סדר היום במדינות מסוימות. בקנדה למשל הנושא של הפקת נפט הוא מרכזי בכל המפלגות. כמו כן זה אחד הקמפיינים המוצלחים ביותר בתחום המאבק בשינויי האקלים, שעודד הקמת תנועות חברתיות־פוליטיות במדינות רבות".

מה המטרות לשנים הקרובות?

"היום הקמפיין צריך אותנו פחות מבעבר. כבר יש לו תנופה עצמאית, והמון ארגונים מחליטים למשוך השקעות מדלקי מאובנים בלי קמפיין אקטיבי. להערכתי, רבים מהארגונים, במיוחד הגדולים שבהם, עשו שיקול כלכלי נטו. הם מסתכלים על עשר השנים האחרונות של חוסר היציבות של חברות דלקי המאובנים, על חקיקות כמו מס פחמן שיכולות לגרום לירידת ערך של החברות האלו, ומוכרים את האחזקות שלהם בהן.

"בוא נעשה את החשבון: חברות הפחם והנפט מצהירות על עתודות שהן בערך פי 10 ממה שמותר לנו לשרוף אם אנחנו לא רוצים לבשל לגמרי את כדור הארץ. חלק גדול מהכסף שמושקע בחברות האלו לא שווה כלום, כי אם אנחנו רוצים למנוע קטסטרופה והתחממות גלובלית שתוביל למצבים נוראיים, כל העתודות האלו לא יוכלו להתממש. הכסף מונח על כלום. אלו נכסים שאי אפשר לממש, והמשך השקעה בהם יכול לגרום למפולת כלכלית. כך שרוב ההשקעות היום הן השקעות בסיכון מאוד גבוה.

"אנחנו רוצים להתמקד עכשיו בעבודה מול בנקים והלוואות לחברות דלקי מאובנים. הרעיון הוא להפעיל לחץ על בנקים ועל מוסדות פיננסיים שמאפשרים לחברות דלקי מאובנים לפעול באמצעות הלוואות, איגרות חוב וכלים כלכליים אחרים. אם נצליח לגרום לבנקים לבטל או להגביל הלוואות או הגנת כספים לחברות של דלקי מאובנים, זה יהפוך את ההפקה שלהם ליקרה יותר, והיתרון של אנרגיות מתחדשות יגדל בהרבה. זה פחות פוליטי ויותר כלכלי, כי די התייאשנו מהתחום הפוליטי כרגע".

"אחת השאלות שאני נשאל כשאני נפגש עם ארגון או חברת ביטוח היא 'מה אתה מציע? איפה נשקיע את הכסף?' כמובן שאנחנו לא יועצי השקעות ואסור לנו לספק ייעוץ לחברות כאלו. אבל כששואלים אותנו יש עקרונות שאנחנו מדברים עליהם. כשמדובר על השקעות באנרגיות מתחדשות, אנחנו מעדיפים שהן יהיו בארגונים או בקהילות יותר קטנות, בהפקה עצמאית של אנרגיה שלא חוזרת לרשת ונמצאת בבעלות אותן קהילות ולא חברות ענק. אנחנו מדברים על ביזור משק האנרגיה, שלא יהיה בבעלות תאגידי־על, אלא בבעלות פרטית או בשליטה של קהילות".