תומס קווסטהוף: "כשאני שר מעולה, לקהל לא אכפת מנכותי"

"אם אתה שר רע כולם ישימו לב לנכות שלך, אבל אם אתה שר מעולה לאף אחד לא יהיה אכפת", אומר זמר הבס־בריטון הגרמני האגדי תומס קווסטהוף. "כשנוגעים בלב של אנשים הם מתייחסים לאמנות ולא למוגבלות". השבוע הוא מבקר בישראל כאורח של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. במסגרת ביקורו יערוך כיתות אמן פתוחות לקהל, וביום שישי בערב ישיר בהיכל התרבות עם שלישיית הג'אז הפסנתרן פרנק שסטנייה, נגן הבס דיטר אלג והמתופף וולפגנג הפנר במופע "Nice'n Easy" עם השירים "Summertime", "Secret love", "Cry me river" ועוד.

קווסטהוף (משמאל) לצד הזמר פלסידו דומינגו. "קשה יותר להיות אדם טוב ממוזיקאי טוב" צילום: EPA

קווסטהוף (59) מתחזק קריירה מרשימה של יותר מ־30 שנה לצד התזמורות הגדולות בעולם, ובהן הפילהרמונית של ברלין ווינה, וגדולי המנצחים, קלאודיו אבאדו, דניאל בארנבוים, כריסטוף אייזנבך וזובין מהטה. כל זאת כשהוא לוקה במומים קשים מלידה, המתאפיינים בקומה נמוכה וגפיים קצרות בשל תרופת תלידומיד שנטלה אמו בהיריון. כבר כשהיה ילד זיהו הוריו את הכישרון, ובגיל 13 הוא החל ללמוד פיתוח קול. בגיל 28 הוא זכה בתחרות המוזיקה היוקרתית ARD במינכן.

"לא חבר בארגוני נכים"

המעבר שלו מהשירה הקלאסית לג'אז לפני שבע שנים הותיר מעריצים רבים מופתעים. "אח שלי, שהיה הנפש התאומה שלי, נפטר בגיל צעיר מסרטן ריאות, ואיבדתי את הקול. זו היתה תקופה קשה עבורי, גם פיזית, וכשהתאוששתי הרגשתי שהקול שלי למוזיקה קלאסית נגמר".

כיצד קיבלו אותך הקולגות בתחילת הדרך?

"לא היתה לי בעיה אף פעם. טובי המנצחים לא הזמינו אותי לשיר איתם כי אני נכה, אלא כי אני זמר טוב וזה הדבר היחיד שחשוב. אני לא יכול לשנות את זה ואני גם לא אשם בזה, ככה נולדתי, זה לא שנהגתי בשיכרות או לקחתי סמים, וגם אמא שלי לא אשמה, היא לא ידעה בזמנו שהתרופה מסוכנת. הרבה יותר קשה להיות בן אדם טוב מאשר מוזיקאי טוב, ואני חושב שהצלחתי להיות שניהם. יש לי מה להגיד כאמן וזה מה שהקהל רואה".

המוזיקה הצילה אותך?

"חד משמעית כן. אבל זה לחלוטין לא גרם לי לשכוח את המוגבלות שלי, אני יודע שאני רק 1.35 מטר. גם הכנר יצחק פרלמן מישראל הוא נכה שעשה קריירה מדהימה. אפשר לעשות המון דברים עם כישרון מספק ועבודה קשה".

מלבד הקריירה המצליחה שלו מופיע קווסטהוף בקונצרטים בהתנדבות, בין השאר למען המלחמה באיידס וילדים עיוורים באפריקה — ולא עבור נכים "מהסוג שלו". "אני לא חבר בארגונים של נכים. אני אמנם נראה נכה אבל אני לא מרגיש כך. יש כל כך הרבה אנשים שהם כביכול לא נכים אבל הקנאה והמרדף שלהם אחרי כסף היא מבחינתי סוג של מוגבלות".

"שתי מדינות לשני עמים"

בעבר הוא התבטא בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני, וגם היום הוא מחזיק בעמדה ברורה: "זה מטורף לגמרי שאנחנו טסים לירח, מוצאים תרופה לסרטן, משתילים לבבות ובונים מטוסים, אבל לא מסוגלים לחיות בשלום ביחד. כמה מלחמות צריך לעבור כדי להבין שאלימות היא הדבר האחרון שיוצר שלום? ואני מתכוון לשני הצדדים. למה כל כך קשה להגיד: יש לנו שתי מדינות — פלסטין וישראל?

"גם אצלנו בגרמניה גדלות מפלגות ימניות, שמפחידות אותי. אני זוכר שבפעם הראשונה שהגעתי לישראל הנהג שאסף אותי מהשדה שאל אם הדעות שלי הן כמו של הנאצים. מובן שאין לי שום קשר לזה כי נולדתי הרבה אחרי וההורים שלי היו ילדים כשהנאצים עלו לשלטון, אבל אמרתי לו בכעס שזו שאלה טיפשית, כי אם הייתי נולד בזמן שהנאצים היו בשלטון היו הורגים אותי אחרי יומיים כי אני נכה".