אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי

ספר: לסיים ספר מותח בנשימה עצורה

מאז תמו ימיי כסטודנטית לספרות, יש לי עיקרון: לא אונסת את עצמי לקרוא. עם “השופט” של שי אספריל (בעברו כתב "כלכליסט") לא היתה בעיה כזאת. הוא לפת אותי וסיימתי לקרוא אותו בתוך 24 שעות. העלילה מתמקדת בשופט על סף קידום בעבודה שיוצא לדייט עם אשה נשואה, שיטלטל בבת אחת את חייו המתוכננים בקפידה.

הכתיבה רצופה נגיעות קומיות ותיאורים גרוטסקיים משובחים לצד סוגיות כבדות משקל כמו המתח שבין הזהות לפרטים הביוגרפיים המקריים שמרכיבים אותה. בנוסף היא מספקת את התענוג של לנחש מי היו הטייקונים בשר ודם שהיו ההשראה לדמויות שבספר.

דיאנה בחור ניר

"השופט". כיף לנחש מי הטייקונים ששימשו השראה הוצאת עם עובד

מוזיקה: להתאהב מוזיקלית בתוך עשר שניות

לפעמים כל מה שצריך זה עשר שניות כדי להבין שאתה שומע אלבום מעולה. "And Yet It’s All Love", האלבום השני של יוצרת הסול השבדית פאטימה, הוא אלבום של ניגודים: יש לו הסאונד הכי מעודכן שקיים, אבל הוא נשמע על־זמני, הוא אישי להפליא ואוניברסלי בו־זמנית, השירים מורכבים וחכמים באותה מידה שהם פשוטים ונגישים — והכל הכל עטוף בקול הנהדר של פאטימה, שיודע לעשות הכל: להרקיד, לרגש, לסחרר, לבלבל ולסחוט דמעות. מעל הכל, האלבום הזה, שנע בין סול, R&B, היפ הופ

ו־Fאנק ולרגעים אפילו מזכיר את קייט בוש, גורם לך להתאהב בו בתוך שמיעה אחת, כבר מהשיר הראשון.

עמרי רוזן

פאטימה ואלבומה "And Yet It’s All Love". שילוב של סול והיפ הופ עם נגיעות קייט בוש

תערוכה: לצלול לעולם בדוי שנלקח מעבר ממשי

התערוכה החדשה של גיל יפמן במוזיאון תל אביב נראית במבט ראשון, יותר מכל, פנטסטית. העבודות בה נראות כאילו נעשו לתאר עולם מדומיין ואפילו שמה, “קיבוץ בוכנוולד”, נשמע כמו צירוף גרוטסקי מומצא. ההפתעה הגדולה מתקבלת כשמבינים שלא דמיון ולא נעליים: יפמן עוסק בתערוכתו בפיסת היסטוריה ממשית של העם היהודי — קבוצה של ניצולי שואה שהקימו לאחר המלחמה חוות הכשרה סמוך לבוכנוולד, במה שהפך כשעלו ארצה לקיבוץ נצר סירני. בשיתוף פעולה עם האמן ניצול השואה דב אור־נר ועם קולקטיב הנשים האפריקאיות קוצ’ינטה, מספר יפמן את הסיפור הזה בדרכים שונות ומהפנטות — מעבודות הסריגה האופייניות לו, דרך אובייקטים, רישומים, ועד עבודת וידיאו שאי אפשר להסיר ממנה את המבט.

רעות ברנע

מתוך "קיבוץ בוכנוולד". הקמת הקיבוץ נצר סירני בסריגה, וידיאו ארט ורישומים צילום: אלעד שריג

יוטיוב: לשחוט פרות קדושות של אמהות

סדרת מערכוני הרשת “Motherland” היא אחד הדברים המרעננים ביותר בעולם התוכן לאמהות. שלוש אמהות תל־אביביות שנמצאות בנקודה הכי נמוכה בחיים שלהן נפגשות מדי בוקר מחוץ לגן “פיקוס” ומתחילות לשפוך החוצה את הכל, אבל הכל! לא מדברים על חיתולים וחוגים, אלא על סקס, פנטזיות על רומנים, יחסי אהבה־שנאה עם הילדים, טחורים וגם סרטן. הסדרה נועזת, מצחיקה, מפתיעה ומשוחקת היטב בידי יעל צפריר, אפרת ארנון ומיכל ברנשטיין, שלא חוששות לשחוט את הפרות הכי קדושות. השבוע הן והבמאית מיכל זילברמן התבשרו שהן מועמדות לפרס אופיר בקטגוריה חדשה של סדרות רשת, אבל אותי הן כבשו כבר מזמן.

מאיה נחום שחל

Motherland. שיחות קורעות על סקס, טחורים והילדים

קולנוע: לקבל חומרים לסיוטים הבאים שלכם

ארי אסטר, זכרו את השם. “תורשתי”, סרט הביכורים שלו, הופק בתקציב קטן של 10 מיליון דולר והכניס יותר מפי 7, כך שעוד בוודאי נשמע עליו בקרוב ובגדול. “תורשתי” זמין מהשבוע לצפייה ב־yes3 וב־VOD, אבל ראו הוזהרתם: זה סרט אימה מבעית שמכיל כמה מהדימויים המזוויעים ביותר שנראו על המסך, ובמרכזם ראש כרות של ילדה, שרודף אותי בסיוטים כבר כמה חודשים. העלילה הקצת מקושקשת עוסקת במשפחה שמתמודדת עם אבל ורגשות אשמה, כמו גם עם מחלות נפש, רוחות רפאים ושדים. הגיבורה טוני קולט בוכה בסרט בצרחות ובייסורים מתחילתו ועד סופו. אבל אסטר, שביסס את הסרט על אירועים שקרו במשפחתו, יצר רצף ארוך של רגעים קולנועיים משובחים ובלתי נשכחים בסרט מורט עצבים, לרגעים בלתי נסבל לצפייה, אבל מפוצץ בכישרון.

יאיר רוה

מילי שפירו ב"תורשתי". משובח, אך לרגעים בלתי נסבל לצפייה צילום: באדיבות yes