אנרגיה חלופית: המלצות לשעות הפנאי

אוכל

לסקור את כל מנות השניצל ופירה בת"א

שניצל ופירה של קפה נואר. רק 4.8 שניצלונים בדירוג, בגלל המחיר צילום: יריב כץ

אנשים פשוטים כמוני לא מוצאים את עצמם במסעדות שמתפייטות על סטייק לחם או טרטר סלרי. ובדיוק בשביל אנשים כמוני קיים חשבון האינסטגרם המתוק להפליא "שניצל ופירה" (shnitzel_vepirre@) שמוקדש כולו לביקורת על הגרסאות השונות למנת הדגל של הקונצנזוס (יש אפילו שניצל טבעוני אחד). מאחוריו עומדות גל וליה, תלמידות תיכון בנות 17 מתל אביב, שתמיד חולקות במנה כי דמי הכיס שלהן מוגבלים, ומדרגות רק מקומות שאליהם הן יכולות להגיע באופניים או באוטובוס. בקרוב, הן מבטיחות, יתרחבו לחדר האוכל בקיבוץ של בני הדודים וגם הסבתות על הכוונת. קפה נואר, אם תהיתן, זכה אצלן ל־4.8 שניצלונים (מתוך החמישה המרביים), בעיקר בגלל המחיר.

רוני רוזנפלד

להיקלע לתפר שבין ריאליזם לפנטזיה

"פרויקט פלורידה". רק שומעים את הכיף של דיסניוורלד ברקע, לא רואים אותו צילום: באדיבות YES

“פרויקט פלורידה" כיכב בשנה שעברה בצמרת רשימות סרטי השנה והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה, אבל רק השבוע, באדיבות yes VOD, מגיע הסרט המצוין הזה גם לקהל הישראלי. זה סרטו השני של שון בייקר, שמספר סיפור קטן על התפר שבין ריאליזם לפנטזיה. מי שביקר באורלנדו, פלורידה, בדרך לדיסניוורלד, מכיר את הסביבה שבה מתרחש הסרט: מלון דרכים עלוב עם צבעוניות זוהרת שבו גרות לטווח ארוך משפחות עניות, ורק לעיתים רחוקות מגיעים תיירים שהתבלבלו בהזמנה. הסרט, שמתעתע ברגעים שבהם לא ברור אם הוא תיעודי או עלילתי, עוקב אחרי כמה ילדים שגרים במלון והופכים את המצוקה שלהם לרצף הרפתקאות, קסומות ומבהילות, בסרט יפהפה שבו רק שומעים את הכיף של דיסניוורלד אבל אף פעם לא רואים אותו.

יאיר רוה

לקבל אגרוף לבטן במוזיאון בת ים

"נמר" של אריאלה שביד מהתערוכה "עידן חדש". שאלות על חיים ומוות

התערוכה “עידן חדש” במובי (מוזיאון בת ים לאמנות), שאצרה הילה כהן־שניידרמן, היא כמו קרמבו מ"מבצע סבתא": מתחילה הכי חזק שלה, ולאט לאט מעלה הילוך. היא נפתחת באצבע גדולת מימדים המרחפת בחלל המעגלי של המוזיאון כמו אצבע אלוהים – עבודה של נטלי אילון שמציגה לצידה גם עין מנותקת מגוף שצופה על המתרחש בחלל. בהמשך מופיעים שורה של אמנים מצויינים, שמצליחים לעורר שאלות הרות גורל על חיים ומוות, ומתוכם בולטים שניים במיוחד: עבודתו של אורי קצנשטיין (שהלך לעולמו במפתיע בקיץ האחרון), שמציגה ראש ורגליים לצד וידיאו נהדר שהסאונד שלו נשמע בחלל כולו; והמיצב של מילי ברזילאי שמרכיב בטכניקה מרהיבה את חבריו שנהרגו במלחמה מאיברים חיצוניים ופנימיים – עבודה שהיא אגרוף ישר לבטן.

רעות ברנע

לקבל חיבוק מוזיקלי מאחד שמבין

"Warm" של ג'ף טווידי. שירים מנחמים, לא מדכאים

לקול של ג'ף טווידי יש את היכולת הנדירה להמס אותך כמו חמאה על מחבת חם. זה קול שמחבק כמו מישהו שעבר הרבה בחייו, ויודע מה הוא אומר כשהוא שר לך: ""I Know What It's Like. בראיון שהעניק לאחרונה למארק מרון בפודקאסט WTF, הוא מספר על התמכרותו לאופיאטים והגמילה מהם, על הפסיכולוג המזיק שעודד את ההתמכרות שלו, על ילדיו שבגרו ואפילו על זיקתו ליהדות (הוא התגייר, מסתבר). כל אלה מהדהדים באלבום הסולו החדש שלו, "Warm", שנע בין קאנטרי לפולק. אבל עם כל העצב שבהם, שיריו אינם מדכאים, הם מנחמים. אפילו כשהוא שר לבנו, שעוזב לקולג': "כולנו חושבים על המוות, אל תיתן לזה להרוג אותך". הוא פשוט יודע איך זה.

דודו מצויינים

להתרגש מהצד הדרמטי של וילוז'ני

וילוז'ני ב"יהודי בחושך". חוזר אחרי 22 שנה צילום: לילך רז

בסוף השבוע תעלה מחדש בקאמרי הצגת היחיד של חלוץ הסטנדאפיסטים שמואל וילוז'ני, "יהודי בחושך", שזכתה בתיאטרונטו לפני 22 שנה ועלתה יותר מ־500 פעמים. במרכז הסיפור, המבוסס על מקרה אמיתי מ־1485, כומר שמגלה שהוא יהודי מומר ומתוודה מאחורי הפרגוד שהתאהב ביהודייה, נישא לה ונולד להם ילד, כשהוא נזכר בשירים והתפילות מבית אבא. מה שהוא לא יודע זה שמהצד השני יושב אינקוויזיטור, שרושם את דבריו בפנקס וחורץ את גורלו. ב"יהודי בחושך" נחשפתי לראשונה לווילוז'ני שהוא הרבה יותר מקומיקאי מוכשר, הוא גם שחקן דרמטי נפלא, מרגש ומלא רבדים. התיאטרון הישראלי צריך לזכות אותו בעוד תפקידים כאלה.

מאיה נחום שחל