אזעקת אמת: הדר סייפן יוצרת עבודות בהשראת תוכניות לפינוי אוכלוסיה בזמן חירום

"יש לנו נטייה בארץ לעשות אסתטיזציה של חירום", אומרת האמנית הדר סייפן. "אני שמחה להיכנס לפער הזה, לפתות אנשים לגשת אל היצירות ולגרום להם להרגיש את הדיסוננס כשהם מגלים שמדובר במפות לפינוי אזרחים". בתערוכתה החדשה "מלונית" מציגה סייפן עבודות המבוססות על תוכנית בשם זה של משרד הביטחון לפינוי אוכלוסיה בזמן חירום. התערוכה, שאצרה איה לוריא, מוצגת במסגרת מקבץ התערוכות "זירת האירוע" במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (עד 27.4) לצד תערוכות של אמנים נוספים כמו מיכה אולמן, חיימי פניכל ונורית ירדן.

הדר סייפן. הילדות בגבול לבנון השפיעה על היצירה צילום: אוראל כהן

סייפן (33) נולדה וגדלה בקיבוץ דפנה שעל גבול לבנון. החוויה של ילדות באזור עימות היא זו שהשפיעה עליה ליצור את הפרויקט הנוכחי, כמו פרויקטים קודמים שיצרה ובהם מופיעים לא פעם מוטיבים כמו גבולות, מלחמה ומקלטים. "גדלתי בתקופה שבה צה"ל היה בלבנון והיינו תחת ארועים תדירים של חירום", היא מספרת. “זו היתה חוויה אמביוולנטית: מצד אחד תמיד פחד וחרדה ומצד שני הרגעים האלו היו גם חוויות ילדות”. אחרי שצה”ל יצא מלבנון ב־2000 היתה תקופה של שקט אבל אז הגיעה מלחמת לבנון השנייה ו”כל מי שנשאר בקיבוץ סבל אחרי המלחמה מחרדות או מפוסט טראומה. הפרויקט הנוכחי צמח מתוך המצוקה הזאת. סייפן החלה ללמוד את נושא ההתנהלות במלחמה והתוכניות לחירום “כך הגעתי ל'מלונית': תוכנית אמיתית לפינוי אזרחים”.

יישוב עירוני בדרום: עבודה של הדר סייפן

יישוב עירוני במרכז

האובייקטים הראשונים שיצרה סייפן בהשראת התוכנית היו מזרוני ים גדולים ומצופים ניילון כסוף הנשענים על קירות התערוכה. "למזרון הים יש קשר למלחמות הקיץ, לעובדה שבמלחמה יש גם איזה עניין של נופש כפוי, בטלה כפויה. הם נקשרו אצלי למצב הזה של פסיביות, למצב של ציפה. וזה גם מזכיר את המזרונים המתנפחים במקלט, שהחלו להשתמש בהם במלחמת לבנון השנייה". חלקה השני של התערוכה מורכב מצילומי מפות שיצרה סייפן באמצעות חבילות של פתקיות דביקות (פוסט־איט) צבעוניות המסודרות על פי מפות הפינוי כפי שהן מופיעות בתוכנית המקורית. "אלה צבעים די דומים לאלה שמופיעים במפות המקוריות, והם גם נראים כאילו נעשו במרקרים זוהרים, מה שמעלה את השאלה האם מדובר בתוכנית משרדית ביורוקרטית בלבד והאם היא תהיה משהו שיישאר בסופו של דבר רק במגירה שבמשרד”.

איך עבד התהליך האמנותי בפועל?

"בניתי את הדגמים מחבילות הפתקיות בסטודיו, הקמתי סט עם תאורה ורקע וצילמתי אותם. יכולתי בתערוכה להציג את הדגמים עצמם, אבל רציתי לחזור לדו־ממד, לייצר מראה של מפה, של תוכנית וירטואלית".

זה הנושא היחיד שמעסיק אותך ברמה האמנותית?

"לא היחיד אבל זה נושא שמאוד מעסיק אותי, ואני מרגישה שיש לי הרבה דרכים להגיב אליו. אפשר להגיד שפיתחתי קצת אובססיה לעניין אבל יש באמת אינספור חומרים שהם קודם כל חלק מהמבנה הנפשי שלי וזה מאוד מסקרן אותי לחקור".

את עוד גרה בצפון?

"לא. אני לא שם כבר עשר שנים, אבל בני המשפחה שלי עדיין גרים שם ומעולם לא חשבו לעזוב. מי שחי שם יש איזו תפיסה ישנה של להעמיד את עצמם על הגבול, כמו איזו חומה אורגנית. אני מאמינה שהיום אנשים לא מוכנים לספוג כל כך הרבה, 12 השנים האלה מאז המלחמה עשו שינוי ואני חושבת שההקרבה הזאת לא תימשך באותה המידה".