דעה
ניפוח עלויות הפיקדון: של מי הבקבוקים האלה
בישראל הצליחו יצרניות המשקאות לטרפד את הכנסת הבקבוקים הגדולים לחוק הפיקדון, אף שמחקרים בעולם הוכיחו שתמריץ כלכלי מגדיל את שיעורי האיסוף ביחס של 90% לעומת 40%. גם השר הבא, ככל הנראה, ימצא דרכים משלו למסמס את ההחלטה
חוק הפיקדון נכנס לתוקף ב־2001 לאחר מאבקים רבים מצד הארגונים הירוקים. במשך כ־17 שנים הצליחו חברות המשקאות לגרום לכל שרי איכות הסביבה להשאיר את הבקבוקים הגדולים מחוץ לסיפור.
ב־2010 חל שינוי בכל הקשור לעניין: השר גלעד ארדן, שפחד גם הוא להתעמת עם יצרני המשקאות אך היה יותר אקטיבי ואסרטיבי מקודמיו, הכניס את התיקון לחוק שבו נקבע כי על החברות לעמוד ביעד איסוף וולנטרי של 55%, ואם אינן מצליחות לעמוד ביעד של 44%, יחול החוק באופן אוטומטי על הבקבוקים הגדולים.
צילום: עומר הכהן
כצפוי, חברות המשקאות לא עמדו ביעדים שלהן, ועל פי חוק היה אמור השר הנוכחי זאב אלקין להרחיב את חוק הפיקדון. אלקין, שסירב לאכול מהדייסה אותה בישל ארדן, מצא פתרון מקורי: הוא ואנשי משרדו נזכרו באתר איסוף שלכאורה לא נכלל בחישוב המקורי וכך נוספו להם עוד 7% בקבוקים שנאספו ו"הצילו" את חברות המשקאות מהרחבת חוק הפיקדון.
בישראל הצליחו יצרניות המשקאות לטרפד את הכנסת הבקבוקים הגדולים לחוק הפיקדון, אף שמחקרים בעולם הוכיחו שתמריץ כלכלי מגדיל את שיעורי האיסוף ביחס של 90% לעומת 40%. העיקרון שעומד מאחורי חוק הפיקדון קובע שעל המזהם לשלם. כלומר, חברות המשקאות צריכות לשלם על הזיהום שאותו הן מייצרות. כעת עם ההודעה על הבחירות תצטרך ההחלטה לחכות לשר הבא, שככל הנראה גם ימצא דרכים משלו למסמס את ההחלטה להחיל את חוק הפקדון גם על הבקבוקים הגדולים.
