מפרויקט סודי לכוכב טלוויזיה: F117, חמקן כושל או מטוס גאוני?

שלום, כאן הקברניט; אי שם באוגוסט 1990 נדבקו הישראלים למסכים. עיראק פלשה לכוויית, שיגרה טילי סקאד על גוש דן, וחטפה בראש מקואליציה בינלאומית רחבה. לראשונה בהיסטוריה הועברה מלחמה בשידור חי מהדקה הראשונה, ויכולנו לראות את המתקדמים שבכלי המשחית, איך הם מכים בעיראק החבוטה של סדאם חוסיין בשם הצדק, החופש והנפט.

הכוכב הבלתי מעורער של מלחמת המפרץ הראשונה היה ה-F117 נייטהוק, המטוס החמקן שמחק את ההגנה העיראקית והקסים את הקהל בעיצוב החללי שלו. "זה המטוס המתקדם ביותר", אמרו הכתבים הצבאיים ודמעות בעיניהם. "הוא היה סוד מוחלט עד לא מזמן, הוא בעצם בלתי נראה במכ"מ". 

היום אספר לכם את כל מה שלא אמרו על ה-F117; מאין הגיע העיצוב העב"מי שלו, היכן הצליח והיכן לא, ואם היה כה מתקדם - מדוע נעלם אל מגרש הגרוטאות?

F117 נייטהוק באוויר צילום: שאטרסטוק

לפני שנתחיל, אזכיר שה-F117 לא היה המטוס החמקן הראשון. התואר הזה שייך ל-Ho229 של האחים הורטן מ-1944, שני נאצים מבריקים שהמציאו את החמקן בטעות (סיפור נחמד, שכולל גם לוחמת מודיעין וגם ירקות). ה-F117 אם כן, הוא החמקן המבצעי הראשון - וגם הראשון שתוכנן כך בכוונה. סיפורנו מתחיל בסוף מלחמת העולם השנייה, כשישבו אנליסטים בכל העולם והחלו להיערך למלחמות הבאות.

אנטנות רשת המכ"מים הבריטית Chain Home, שהופעלה במלחמת העולם השנייה

המכ"מ, שהוכיח את עצמו במלחמה וקצץ את כנפי המטוס, שולב בטילי קרקע אוויר שהלכו והשתפרו. הומצאו כלים שונים לטשטוש חתימת המכ"מ, אך הסורקים עדיין ידעו שיש מטוס באוויר, פשוט התקשו לקבל מיקום מדויק שלו. תעשיית התעופה ידעה שיש פה בעיה שצריך לפתור, אבל אף חברה לא רצתה את התיק הזה; היצרניות הניחו שמדובר בסיפור כל כך מסובך טכני, שיהיה טיפשי לנסות לפתח מטוס כזה ביוזמתן. אם הממשלה רוצה דבר כזה, שתשלם בעצמה.

צללית של טילי SA6 נגד מטוסים צילום: שאטרסטוק

בתחילת 1974 זה קרה: DARPA, סוכנות הפרויקטים המיוחדים של הפנטגון, הבינה שחובה להמציא מטוס חמקן. זאת, אחרי שראתה איך טילים סובייטיים מפילים מטוסים מתוצרת אמריקאית גם בוויאטנם וגם בסיני, במלחמת יום כיפור. רשת ההגנה של ברית המועצות ומדינות החסות שלה היתה גדולה בהרבה משל ויאטנם או מצרים; לשלוח מטוסים סטנדרטיים כדי להביס אותה יהיה שקול לשליחת פירורי לחם כדי להביס ברווזים.

הממשלה פנתה לכמה יצרניות אירוספייס לקבלת הצעות, אך לא לחברת לוקהיד. מנהליה הופתעו ובצדק; היא זו שפיתחה את ה-U2 והציפור השחורה, והיתה אלופה בהמצאת מטוסים לא אפשריים. החברה החליטה לזכות במכרז הזה. דניס אוברהולסר, מבכירי המעצבים בחברה, הפך ארכיונים בכל ארה"ב וחיפש רעיונות.

מטוס הריגול SR71 "הציפור השחורה" וטייסיו - מהמטוסים המפורסמים של לוקהיד

הוא מצא מסמך שנכתב ב-1962 בידי מדען סובייטי, ובו נוסחה מתמטית לחישוב שטח חתימת המכ"מ של עצמים שטוחים. עיניו הבריקו: מהו בעצם מטוס, אם לא אוסף של הרבה משטחים? לאחר שנתיים של חישובים, הגישה הגישה לוקהיד הצעת עיצוב של מטוס בצורת יהלום שטוח; היא שתשלב בין תכונות שחיוניות למטוס כדי לטוס, ובין צמצום החזרי מכ"מ. היא זכתה, ופרויקט Have Blue נולד. העיצוב הראשון של לוקהיד ייראה מאוד מוכר לכל מי שנשאר פעם ער בשעות מוזרות, חיפש משהו לצפות בו ונחת על ערוץ ההיסטוריה ועל דוקו החייזרים התורן, הנה, תראו.

חללי לגמרי, ובלתי ישים. היהלום של לוקהיד צילום: unicraft

הוא זכה לכינוי "היהלום חסר התקווה" ובצדק - על אף יתרונות החמקנות שבתצורה כזו, חוקי הפיזיקה לא עושים הנחות לאף אחד; אין סיכוי שהדבר הזה היה יכול לטוס ולהיות יציב באוויר. לכן, הוחלף בעיצוב קצת יותר סטנדרטי: יהלום שטוח, אבל עם כנפיים.  

הפרויקט הזה היה, באותם ימים, המיזם הכי סודי בארצות הברית. העיצוב בוצע בבניין בו כל החלונות נאטמו. כל תנועה של מסמכים רלוונטיים היתה בתוך מזוודה שמחוברת באזיקים למי שנושא אותה. הוא כלל בניית שני מטוסים שנועדו לבחון את החמקנות ואת ביצועי הטיסה. השלדה שלהם היתה עשויה רשת של פחמן ופיברגלאס, מעליה צבע פחמני מיוחד, שגרמו לכך שגלי רדיו ששלחו מכ"מים הוסטו מהגוף או נבלעו בו.

מטוס Have Blue באוויר צילום: USAF

במאי 1978, לאחר שישה חודשים של טיסות ניסוי, עבר המטוס הראשון תקלת מנוע והתרסק. ביולי 1979 התרסק גם המטוס השני. אבל לוקהיד לא התבאסה: היא צברה די ידע טכני והצליחה להוכיח שאפשר לבנות מטוס חמקן מבצעי. החל פרויקט חדש, בשם Senior Trend - במסגרתו יפותח מטוס תקיפה חמקן, מין מפציץ טקטי שיוכל לעקוף את ההגנות הסובייטיות, ולהיות קלף מנצח בכל עימות עתידי. ככזה, היה חשאי להדהים: חברות הקבלן שעבדו עם לוקהיד לא ידעו עבור מה הן בונות רכיבים, ולא ידעו אחת קיומה של רעתה. למיזם הזה הוקצה סכום של 314 מיליון דולר (1.143 מיליארד דולר של ימינו).

צילום: שאטרסטוק

לוקהיד וחיל האוויר רצו להשיק את החמקן כמה שיותר מהר, ולשם כך עיגלו פינות והוא קיבל רכיבים ממטוסים אחרים: מערכת בקרת הטיסה נלקחה מה-F16; מערכות הקוקפיט - מה-F18 ואילו מערכות הניווט הגיעו מהמפציץ הענק B52. למעשה, קיבל גם שם של מטוס אחר: מנהלי הפרויקט רצו לגייס את הטייסים הטובים ביותר עבורו, שהיו טייסי קרב; בגלל ענייני אגו, עלול טייס שעובר ממטוס קרב למטוס תקיפה להתבאס או לסרב, ולכן נתנו לחמקן את השם F117; האות F מייצגת מטוס קרב, מה שנתפס כסקסי יותר בעיני הצוותים והבטיח מוטיבציה גבוהה.  

עיצוב שגורם לגלי המכ"מ להחליק מעליו, ולא לפגוע ולחזור לאנטנה צילום: שאטרסטוק

באוגוסט 1982 נמסר המטוס לחיל האוויר, והטייסת הראשונה הוצבה בבסיס גרום לייק (הידוע גם כ"אזור 51") במדבר נבאדה. הטכנולוגיה של המטוס, יכולותיו החשאיות והאווירה הג'יימס-בונדית של הטייסת עשו את שלהן והמוטיבציה היתה בשמיים. כדי להסתיר את הפרויקט, הוצבו במקום מטוסי תקיפה A7 קורסייר, שטסו כל היום כדי לדמות פרויקט ניסוי חימוש. מטוסי ה-F117 טסו רק בלילות, כדי להקשות על איסוף מודיעין.

ליין מטוסי F117 צילום: theaviationgeekclub

מוטיבציית הטייסים התחלפה במהרה בתסכול. ארצות הברית ישבה וחיכתה להזדמנות לשלוף את הקלף החמקן שלה, אך בריה"מ לא רצתה לשחק; בסוף שנות השמונים היא היתה עסוקה פחות בלאיים על החופש בעולם, ויותר בלהתפרק פיקסל אחר פיקסל.

ב-1989 שמחו הגנרלים: ארה"ב פלשה לפנמה במסגרת מבצע "מטרה צודקת". שם אירוני משהו, בהתחשב בכך שהפלישה בוצעה לאחר שארה"ב החליטה להפסיק לכבד הסכם בינלאומי לגיטימי, ופשוט פתחה באש. שליט פנמה, מנואל נורייגה, היה בכלל סוכן של ה-CIA, ששילמה לו מאה אלף דולר בשנה כדי לרגל אחר שכניו. הנ"ל גם התעלל בבני עמו, וקידם סחר בסמים כך שאין טובים בסיפור הזה. אבל חיל האוויר האמריקאי רעד מהתרגשות: סוף סוף יוכל לשלוח את החמקנים הנוצצים להפציץ משהו בתנאי אמת.

חמקנים באפלה צילום: foxtrotalpha

בתחילת המערכה, נשלחו שני מטוסי F117 לתקוף מחנה ארעי של צבא פנמה במנחת ריו האטו. הפצצות שלהם נפלו בקרבת הקסרקטין ולא עליו, כדי להפחיד את החיילים ולבלבל את הגנת פנמה לפני נחיתת כוחות רגלים אמריקאים. הדיוק היה מרשים מאוד, אבל בפנטגון לא היו מרוצים. בשלב הזה, ברית המועצות הפכה מאיום לאיום לשעבר, ולאחר מבצע פנמה כבר לא ניתן להצדיק את תוכנית החמקנים. הון עתק, שנים של ניסויים, הקמת מערך חשאי, בניית עשרות מטוסים ובשביל מה? לעשות בום גדול ובור גדול באיזה שום מקום? צל כבד הוטל על ה-F117; נראה שמחיסול התקציב הוא לא יחמוק. ואז בא לו מושיע משופם: סדאם חוסיין עבד אל-מג'יד א-תכריתי.

בשני באוגוסט פלשה לכוויית, וארצות הברית גייסה קואליציה בינלאומית גדולה, שתביס את העריץ העיראקי. הנ"ל בנה מערך נ"מ צפוף וגדול, ומטוסי הנייטהוק היו הדרך המושלמת לפצח אותו; החמקנים תקפו כ-1,600 מטרות בדייקנות, תוך שהתקשורת האמריקאית מתפארת בהם. הקהל בבית התרגש אף הוא, והגנרלים דילגו מאושר: ה-F117 המגניב היה לנערת הפוסטר של תקציב הביטחון.  

F117 מטיל פצצה מונחית לייזר צילום: foxtrotalpha

מאז אותה מלחמה, שקע כוכבו של הנייטהוק; מספר מטוסים אבדו בתאונות, ואחד אף הופל באש אויב במלחמת קוסובו של 1999. מה הפיל את החמקן? טיל ניסיוני? משהו משוכלל? לא ולא: גרסה מקומית של טיל ה-SA3, שנכנס לשירות עוד ב-1961. המטוס האמור פשוט פתח את דלתות תא הפצצות שלו, והפך על המכ"מ הסרבי מאייקון מטושטש לאייקון ברור. מספר טילים עלו לאוויר, וחמקן אחד נפל לאדמה.

טילי SA3, שכמותם הפילו את ה-F117 ליד בלגרד צילום: שאטרסטוק

הוא התרסק בקרבת בלגרד, והריסותיו משכו מקומיים שבאו לצפות בפלא שהיה, ולחגוג את תבוסתו. הסרבים, במפגן נפלא של הומור, הפיצו עלונים ועליהם איור ה-F117 והכיתוב "מצטערים, לא ידענו שהוא בלתי נראה". שיעור התאונות של ה-F117 היה איום ונורא: מתוך 64 מטוסים שנבנו (59 שירתו בפועל), שישה התרסקו בגלל תקלות. עם סטטיסטיקה כזאת, איבד גם את תמיכת הטייסים וגם את תמיכת הצבא.

מימין: הריסות ה-F117, והעלון שהפיצו הסרבים צילום: russiadefence

ב-2008 קורקעו מטוסי הנייטהוק, אחרי 25 שנות שירות. נשמע הרבה, אבל מדובר באורך חיים קצר להפליא עבור מטוס צבאי עיקרי. לשם השוואה, מטוס התקיפה A6 אינטרודר שירת 37 שנה (ודגם הלוחמה האלקטרונית שלו שירת 44 שנה), המפציץ F111 שירת 31 שנה, מטוס התקיפה סקייהוק שירת 47 שנה, ואילו ה-F15 וה-F16 לדגמיהם עדיין בשירות, כבר 42 ו-40 שנה בהתאמה. למה הועבר החמקן הראשון למוזיאונים כל כך מהר?

מימין: F15, פאנטום, הנייטהוק וה-F22 צילום: USAF

קל להאשים את קריסת בריה"מ; הזאב הגדול כבר לא כל כך רע, בקושי זאב. אפשר להאשים גם את שיעור התאונות הגבוה של המטוס. אבל הסיבה שורשית יותר: צבא ארה"ב הבין שה-F117 היה כשל תפיסתי. עובדה שלא הוחלף בחמקן אחר אלא במטוסים רגילים שפשוט נושאים חימוש לטווח ארוך יותר - ויכולים לפגוע באויב גם בלי להיכנס לטווח הפגיעה של הנ"מ.

ההצטיידות בכלים חמקנים נמשכת בשל השיפורים במערכות ההגנה; חלקן יכול להפיל טילים באוויר, מה שמצריך שוב מטוס שיכול להתקרב. אך בכל מקרה, המגמה היא לעבור לכלים רב משימתיים וגמישים, ולא לשפוך המון כסף על אווירון שיודע לעשות דבר אחד. ביולי האחרון צצו דיווחים לפיהם שלף הפנטגון את ה-F117 מהנפטלין, וכמה מטוסים נצפו שוב בבסיס הניסויים טונופה שבנבאדה. אני מהמר שהם חלק מניסוי לגילוי חמקנים; לא כל כוכבי הטלוויזיה שנעלמו חייבים לעשות קאמבק. טיסה נעימה!