הסרט "קופסת ציפורים": עיניים עצומות לרווחה

ותיקי סינמטק ירושלים עדיין זוכרים את סוזן בייר, דנית בת לניצולי שואה שעבדה במקום בשנות השמונים כשלמדה אמנות בבצלאל, וגדלה להיות במאית מוערכת. סרטיה תמיד היו עגומים, ספוגי ייסורים, צער ומוות, כולל “בעולם טוב יותר”, שזיכה אותה לפני שמונה שנים באוסקר לסרט הזר. איכשהו קרה שדווקא היא, שיוצרת לרוב דרמות משפחתיות, יצרה את אחד מסרטי האימה המפחידים והמלחיצים של השנה — "קופסת ציפורים" שיעלה בסוף השבוע הקרוב בנטפליקס, בכיכובם של סנדרה בולוק וג’ון מלקוביץ’.

סנדרה בולוק ב"קופסת ציפורים" שיעלה השבוע בנטפליקס. הפחד ממפלצות כאלגוריה לקשיי ההורות צילום באדיבות NETFLIX

סרטיה של בייר הכילו תמיד נוכחות מעיקה של אלימות נפשית, והתכונה הזאת היא אבן היסוד של "קופסת ציפורים", שמתרחש בעולם על סף קטסטרופה. יצורים שהגיעו מאי־שם עוסקים בהכחדת המין האנושי באופן מקורי: כל מי שרואה אותם נתקף טירוף ומתאבד. בזה אחר זה, המוני בני אדם בעולם מתים, והניצולים מבינים שכדי לשרוד עליהם להסתגר בבתים, כי אליהם היצורים לא נכנסים, וכשהם יוצאים החוצה ‑ לעצום עיניים.

לאורך הסרט, שאת תסריטו כתב אריק הייסרר (”המפגש”), אנחנו לא רואים את היצורים, ואין שום רמז מנין באו ומה הם רוצים. להבדיל מסרטי מפלצות שגרתיים, הסיפור גם לא עוסק בניסיון לחסלם ‑ רק בהישרדות של אם אחת ושני ילדיה, שמנסים להגיע למקום בטוח בעיניים מכוסות.

“קופסת ציפורים” מתרחש במציאות אפוקליפטית, אבל מתמקד בדינמיקה האנושית שהיא מחוללת. זה הדבר הכי קרוב לסרט שואה שבייר ביימה. מה קורה לבני אדם בעולם של מוות סיטונאי? מי ישמור על צלם אנוש ומי יקריב את מוסריותו כדי לשרוד? בולוק מתחילה את הסרט כאמנית צינית שמעדיפה חיי בדידות ומגלה למורת רוחה שהיא בהריון לא מתוכנן. מצב החירום ואובדן כל בני משפחתה מביאים אותה לבנות מעין משפחה אלטרנטיבית עם כמה ניצולים, שבה היא מתפקדת כאם צעירה שצריכה לא רק להגן על ילדים אלא גם למצוא דרך לקיים חיי משפחה פחות או יותר תקינים.

קל להתפתות ולהשוות את “קופסת ציפורים” ל”מקום שקט”, סרט אימה מוצלח אחר שהוצג השנה בבתי הקולנוע. ב”מקום שקט” הגיבורים צריכים לשמור על שקט כדי להינצל ממפלצות שצדות באמצעות חוש השמיעה, וב"קופסת ציפורים" ההישרדות תלויה בחוסר ראייה ‑ כל סרט והחוש שלו. אבל הדמיון האמיתי ביניהם טמון באופן שבו סרט אימה הופך בהם לדרמה משפחתית. מה שעומד במרכז שני הסרטים היא הדינמיקה שבין הורים וילדים, וההבנה של הצופה שהמפלצות הן בעצם מטאפורות: אלה סרטים עוכרי שלווה על האימה שבהורות.