הבוס בחופשת מחלה

הבוס הגיע לברודוויי. בסוף 2017 עלה ברוס ספרינגסטין בן ה־68 על במת תיאטרון וולטר קר בניו יורק. ערב ערב, חמישה ימים בשבוע, הוא העניק ל־975 איש בקהל ערב סולו אינטימי, של ביצועים אקוסטיים ללהיטיו ומונולוגים על חייו. בימים אלו "ספרינגסטין בברודוויי", שאיתו הופיע און־אנד־אוף עד אתמול, יוצא היום כאלבום בהופעה חיה וכסרט לצפייה בנטפליקס.

בפתיחת המופע ספרינגסטין כביכול מתוודה שהוא בלוף, שהוא בנה קריירה מכתיבה על האדם הקטן, על עבודה במפעל, על אבטלה, על מלחמת וייטנאם — שורה של חוויות מכוננות שמעולם לא חווה. אבל הוא יודע לספר את הסיפור "שלנו", של מעמד הפועלים שאליו נולד, וממנו הצליח לברוח. ספרינגסטין מספר סיפורים על השכונה שלו בניו ג'רזי, על החינוך הקתולי שקיבל, על אביו האלכוהוליסט הדיכאוני ואמו חובבת הריקודים. אפילו שהוא "רמאי", אנחנו מצופים להאמין לסיפורים הללו — בגלל שהוא מספר אותם מאז תחילת הקריירה, ובעיקר בגלל שהם לקוחים, מילה במילה, מספרו האוטוביוגרפי, "Born to Run", שיצא לפני שנתיים.

ברוס ספרינגסטין בברודוויי צילום: Kevin Mazur

בתור מי שרגיל להופעות אצטדיון עם להקה מול עשרות אלפי מעריצים, היכולת של ספרינגסטין לעמוד לבדו מול קהל קטן, ערב ערב, היא יותר ממרשימה. מרשימה — אך לא ממש מרגשת. עבורנו, שאהבנו אותו בלוק מרושל צורח שירי מחאה עם גיטרה חשמלית, קשה יותר להתחבר לספרינגסטין השמור בפורמלין, שמגולל מונולוגים של גאולה. הוא אמנם מספר סיפורים ושחקן מוכשר, אבל כנראה שצריך להיות אמריקאי כדי לא לחוש אי נוחות לנוכח אינספור הקלישאות ומוסרי ההשכל המתייפייפים שהוא שוטח כאן.

קלישאות תמיד היו חלק מהמופע שלו, אבל בתוך הופעת רוק ענקית זה נטמע בצורה אורגנית. על במה קטנה ועירומה, לעומת זאת, אנחנו מקבלים את ספרינגסטין הדביק באופן מזוקק, וזה כבר הרבה פחות נעים. האירוניה היא שעד כמה שהסיפורים קלישאתיים, לפחות הם לא משעממים כמו הביצועים. ספרינגסטין כתב הרבה שירים גדולים, אך רוב הביצועים האקוסטיים לא מחזיקים מים ורק גורמים לך להשתוקק לשמוע את הביצועים מהאלבומים המקוריים. ויותר מזה, לחזור לסרטי ההופעות שלו מהסבנטיז והאייטיז, ואפילו מהיום, שמציעים מנה הגונה של אדרנלין, חשמל וזיעה.