אז מה באמת הבעיה של מכבי חיפה?

אז מה הבעיה עם מכבי חיפה? בשנים האחרונות מנסים פרשנים, שחקני עבר, אוהדים וגם המועדון עצמו להבין מה כאן לא בסדר. התוצאות עגומות, ברור שלשחקנים אין בטחון, ברור שהמערכת כולה בלחץ גדול, ברור שמדובר בכשל מהותי ומתמשך, אבל לא ברור מהם הגורמים לכך שמועדון מוביל כמו מכבי חיפה פוגש כל פעם תחתית עמוקה יותר. להלן נקודת מבט שונה מההסברים הרווחים.

בואו נשלול קודם הסברים רווחים, לאחריהם תוצג נקודת מבט שונה:

"השחקנים אשמים" – הציטוטים מוכרים לכולם: השחקנים שרוכשים בינוניים, הם לא קולטים באיזה מועדון הם נמצאים, מקבלים תנאים של מלכים, שחקנים עם רף שבירה נמוך ועוד. גם אם השחקנים של השנים האחרונות (די הרבה שנים אחרונות...) לא ברמה של ננאד פראליה, ג'ובאני רוסו, אלון חזן, איל ברקוביץ' ואחרים, עדיין מדובר בשחקנים שהצליחו לפני כניסתם למועדון ויותר מזה, הצליחו גם לאחר יציאתם מהמועדון (איתי שכטר, אלירן עטר, פיראס מוגרבי, עידן ורד ואחרים). מעבר לכך, גם אם השחקנים לא ברמה גבוהה, זה לבטח לא מהווה הסבר לכך שקבוצות עם סגלים משמעותית פחות טובים עוקפים אותם בסיבוב. לגבי דבר אחד אין ויכוח, היכולת שהשחקנים מציגים במהלך שהותם במועדון היא מתחת לרמתם. השאלה היא ממה זה נובע ומדוע השחקנים לא מצליחים להציג את הפוטנציאל האמיתי שלהם.

"פעם לא היתה תחרות כמו עכשיו" – אז נכון, בשנים הגדולות של מכבי חיפה, מיטשל גולדהאר עוד לא היה ממש בתמונה והפועל באר שבע לא פיללה להיות הפועל באר שבע של שלוש השנים האחרונות, אבל עדיין הטיעון לא מסביר איך מועדונים קטנים וחלשים מצליחים יותר ממכבי חיפה.

"יענקל'ך" – זה טיעון חם. נחכה איתו כי התשובה לגביו מורכבת.

"התקשורת אשמה" – התקשורת בחיפה מחוברת כמו אינפוזיה לוריד ומייצרת לחץ אדיר אבל מועדונים אמורים לדעת להתנהל בתנאים האלה.

"המאמן אשם" – המועדון חווה מגוון סגנונות של מאמנים, בשפות ולאומים שונים, עם מנהל ספורטיבי, בלי מנהל ספורטיבי ועדיין התוצאות עגומות. היו מספר מינויים שגויים ביסודם אך סדרת מינויים שגויה יכולה גם להעיד על דרך בעייתית של קבלת החלטות במועדון ולא רק על המאמן עצמו.

אז מה כן?

מכבי חיפה ואוהדים צילום: ראובן שוורץ

הסביבה החיצונית מנהלת את הדינמיקה הפנימית

התקשורת בחיפה כוללת אנשים מאוכזבי המועדון, כאלו ששחקו במועדון, כאלו שמצפים לקבל ג'וב במועדון, וכולם מחוברים רגשית למועדון, כואבים את הכישלון המתמשך ובעיקר מתוסכלים. משיחות עם שחקנים ששיחקו גם במועדונים נוספים עולה כי התקשורת בחיפה אגרסיבית יותר מאשר במקומות אחרים ושחקנים מקבלים איומים אישיים לקבור אותם אם יעזו לא לשתף פעולה. כאשר שחקן חשוף וללא מערכת ששומרת עליו (ראו על כך פירוט בהמשך), נוצרים קשרים הרסניים בין השחקנים לבין התקשורת שגורמת לכך שהשחקנים ישמרו על חלקת האלוהים הקטנה שלהם על חשבון לויאליות לקבוצה. זה הדלק לתרבות ההדלפות הידועה במחוזותינו ומדובר במנוע טורבו חיפאי של תקשורת מקומית בועטת. אחד הצעדים המיידים והחשובים שג'ורדי קרויף עשה במכבי תל אביב היה לסגור הרמטית את המועדון בפני התקשורת.

זה היה קשה אך הסתבר כמהלך קריטי בהצלחה של מכבי תל אביב. במכבי חיפה יש ניסיונות כאלה עם כיפופי ידיים הדדיים, אבל לא רק שאין באמת הפרדה בין המועדון לתקשורת אלא יש ערבוב גדול בין השניים. הערבוב בא לידי ביטוי החל ממינויים שנויים במחלוקת למועדון של מתנגדים שהרחוב הספורטיבי בחיפה מכיר, וכלה בבזבוז אנרגיה רבה של בכירים במועדון מול "עוכרי המועדון" ברשתות החברתיות, בתקשורת המקומית, בהורדת שלטים של האוהדים נגד הבעלים ובמגוון פעולות שמייצרות אנטיגוניזם. למול כיפופי הידיים המועדון גם נתפס על ידי חוגים רבים ככזה שהחלטות מקצועיות נלקחות תוך התחשבות בדעה של הרחוב החיפאי. תמים לחשוב שמועדון לא ייקח בחשבון מרכיב של נראות והשפעה על מכירת מנויים, אבל נראה שבחיפה הופר האיזון.

מועדון פאר מסרס ומקטין

אנשי המקצוע יגידו שמרבית ההצלחה טמונה בביטחון העצמי של השחקן. במכבי חיפה אין תחושה כזאת והפער רק הולך ומחריף לנוכח הציפיות של הקהל וה DNA שעיצב את המועדון – DNA של קבוצה התקפית, דומיננטית, שלא יכולה להיות נסוגה, שמחויבת לכדורגל אטרקטיבי ולא אנדרדוג שמכוון למקומות 5-6 (אפרופו המשפט של המנהל הספורטיבי אלאך לקראת תחילת השנה). הפערים האדירים בין חוסר הביטחון של השחקנים לבין ה DNA העוצמתי מוביל לשיתוק ולקיבעון. מוכר? הרי כך בדיוק הקבוצה משחקת על המגרש – בסיכום עונת 2017-8 מכבי חיפה הוכתרה לקבוצה המובילה בהגבהות עקרות לשער, וביחס החזקת כדור – כיבושים השני הנמוך בליגה. הנקודה המהותית היא לא הביצועים העלובים כמו ההליכה עם הראש בקיר וחוסר היכולת ללמוד ולהשתנות.

מימין: יעקב שחר נשיא מכבי חיפה עם מנהל ספורטיבי מו אלאך מכבי חיפה צילום: ראובן כהן אתר מכבי חיפה

כך נראה קבעון וכך נראה מועדון במשבר. זה גם החיבור בין מה שרואים על הדשא לבין מה שנעשה מאחורי הקלעים - אינספור שינויים והחלפות של שחקנים, מאמנים ומנהלים ספורטיביים שלא מובילים לכלום ולא מאפשרים יצירת בסיס יציב כלשהו שבלעדיו קשה להשרות בטחון ולהפגין יצירתיות. הביאו את אלאך כדי לייצר יציבות, חזון ודרך אבל אלאך כבר לא במועדון כי גם אותו מיהרו להחליף ונראה שגם הוא לא באמת קיבל את המנדט להוביל. כן, גם הוא יצא פחות טוב לעומת איך שנכנס, כמו מאמנים ושחקנים אחרים שעברו במועדון בשנים האחרונות חוויה של הקטנה. בסופו של דבר מוצאים ארגון פאר עם דינמיקה ארגונית מסרסת ומקטינה, ואת תוצאות הסירוס אפשר לראות כל שבוע על כר הדשא. צריך לקחת בערבון מוגבל מאוד התייחסויות של שחקנים שנפלטו מהמועדון אבל המכנה המשותף חוזר על עצמו וסובב סביב תחושת ה"לבד במערכה" והעדר הגיבוי כאשר צריך אותו. יסלחו לי אוהדי מכבי חיפה שהנמסיס מוזכרת שוב אבל כאשר ג'ורדי קרויף בא למכבי תל אביב הוא ידע באמנות של חתול רחוב עם אינטילגנציה רגשית מופלאה להגיד את המילה הנכונה, בזמן הנכון, לאדם הנכון. הוא ידע להעצים ולסייע לשחקנים להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל שלהם דרך ליטוף או באיום בארבע עיניים. זאת מנהיגות במיטבה ובמכבי חיפה לאחר עידן המאמנים הגדולים שזכו לקרדיט אמיתי משחר (אברם גרנט, שרף ושפיגל עד שלב מסוים) קשה למצוא את זה.

שימו לב למינויים שהצוות המוביל במועדון בחר - פרד רוטן התקשה לשדר מנהיגות, תור קרלסן היה חזק בסקאוטינג ופחות באינטיליגנציה רגשית, את אלכסנדר סטויקוביץ' חלק מהשחקנים בכלל לא הבינו, גיא לוזון נתפס כלא מתאים ל-DNA של מועדון מוביל, אלי גוטמן התקשה לעמוד בלחץ ועוד שורת מינויים של אנשי מקצוע ראויים יותר או פחות, אבל לא כאלה שמסוגלים לאתגר מנהיגותית את האקלים המסרס. אין במכבי חיפה מנהיגים כמו שרן ייני או קרלוס גרסיה, אבל חמור מכך, ספק אם אותם האנשים היו בכלל מצליחים להנהיג באקלים שנוצר במכבי חיפה. תרבות של הקטנה היא רעה חולה בכל ארגון, קל וחומר בארגון שמושתת על DNA של עוצמה ואטרקטיביות עם היסטוריה של שחקנים כוכבים.

כל הדרכים מובילות לשחר, ללא דרך משותפת אחת

כדי להבין את המועדון צריך להבין שלפני ואחרי הכל, מכבי חיפה היא הקבוצה של שחר. הדבר הומחש בסקרי אוהדים ונוכח גם פנימה בקרב שחקני ועובדי המועדון. לכאורה, אין בזה בעיה, הרי מדובר בבעלים שמזרים סכומי כסף גדולים, מייצר יציבות שמועדונים אחרים יכולים רק לקנא בה, ורחוק שנות אור בהתנהלות שלו מכל מיני בעלים מפוקפקים שהכדורגל הישראלי "התברך" בהם.

שחר רוצה באופן טבעי לקבל תמורה על ההשקעה שלו, ובשביל להצליח במועדון צריך לזכות באמונו של הבעלים. כל אחד במועדון רוצה לצאת טוב מול הבוס ומתמקד בשמירה על חלקת האלוהים שלו, בוודאי כאשר המערכת חווה כשלונות. אלו לא רק האנשים מתוך המועדון אלא כוורת שלמה סביב שחר שכוללת משפחה, סוכנים, עיתונאים, שחקני עבר, עורכי דין, מאמנים לשעבר או פרשנים בהווה שלכל אחד אינטרס משלו שמנסה לקדם מול הבעלים. לא בכדי תור קרלסן, המנהל הספורטיבי לשעבר במועדון, שאמנם אפשר לשים סימן שאלה על יכולותיו הניהוליות, אמר באוקטובר האחרון ש"סביבה בה שחקנים לא מרוצים רצים ישר לסוכנים שלהם ואז הסוכנים רצים ישירות ליענקל'ה שחר היא סביבה הרסנית". הדבר מוביל לחוסר שיתוף הפעולה על המגרש וגם מאחורי הקלעים, פגיעה בסמכות של הגורמים המקצועיים, פגיעה ביחסי האמון בין הדיספלינות השונות ואינטרסים רבים שמנוגדים ומתנגשים.

זהו גם הפרדוקס שמאפיין אימפריות שקורסות מבפנים – כאשר ארגון מתקשה לעבוד כמכונה משומנת, הגודל והעוצמה הופכים לחסרון ומאפשרים למועדונים צנועים ורזים ממכבי חיפה לתפקד ארגונית טוב יותר. זהו ההסבר לפער בין רמת המתקנים, גודל הצוות המקצועי והתנאים המעולים שהמועדון מציע לבין הביצועים בפועל. וזה מאוד מתסכל, בטח לנוכח הפער העצום בין האימפריה החיפאית במונחים ישראליים לבין מועדונים קטנים אחרים. חשוב לציין שקושי בשיתוף פעולה הוא מאפיין שכיח בארגונים, בוודאי בארגונים כושלים שלא עומדים ביעדים שלהם, אבל נראה שבמכבי חיפה הנושא עלה מדרגה ומוביל לפגיעה בכל המערכים, ובראשם במערך שמתרוצץ ללא כיוון על הדשא.

אך כאן זה לא נגמר; שחר מרכזי והמועדון בדמותו אבל נראה שהוא לא מעורב ביומיום, דבר שיכול לאפשר דרגות חופש למאבקים פנימיים בתוך המועדון. הריב בין תור קרלסן לרוני לוי שבדיעבד מסתבר שלא ממש דיברו זה עם זה יכול להעיד על ואקומים בארגון שמאפשר לדברים כאלה לקרות. בהקשר של שיתוף פעולה ומעורבות של בעלים יש להדגיש נושא נוסף; מעורבות של בעלים זה לא דבר רע (ונראה ששחר לא מחליט על הרכבים) אבל אפרופו תרבות הסירוס, המעורבות צריכה להיות ממקום מעצים. אלונה ברקת לדוגמא מעורבת הרבה יותר משחר ביומיום של המועדון שלה אבל נראה שיש הבדל גדול בין ההתנהלות במכבי חיפה לבין עבודת הצוות והחשיבה המשותפת על בסיס יומי שלה עם אסי רחמים המנכ"ל וברק בכר המאמן.

לא הכל ורוד בבאר שבע ובל נשכח שבנצחונות האווירה שונה לגמרי והמצב הנוכחי מהווה מבחן משמעותי עבור המועדון, אבל זה עניין של ביצה ותרנגולת – שיתוף פעולה הוא קריטי לא רק על הדשא, ובעיקר - מתחיל מלמעלה. נראה היה ששחר הבין שהוא צריך לפנות מקום אמיתי למנהל ספורטיבי מקצועי, נקי ולא מעורבב בביצה המקומית שיהיה הדבק הכל כך חשוב למועדון בין המכלולים השונים כדי לייצר אינטגרציה בין האנשים והמחלקות ולהיות איש מקצוע אליו מתכנסים כל הנושאים המקצועיים. אבל לא רק שאלאך סיים את תפקידו, אלא נראה ששחר לא באמת שחרר. זאת הדרמה הניהולית והמנהיגותית הגדולה ביותר שקרתה במועדון ודי נשכחה לאור הדרמה הגוטמנית.

נקודה נוספת שנגזרת מהדומיננטיות של שחר היא הדאגה של אנשי המועדון לשמור על שמו של הבעלים ותדמיתו הטובה. כאן נראה שפונקציית המטרה הראשונית אינה בהכרח טובת הקבוצה אלא בראש ובראשונה טובתו של הבעלים. שימו לב לתזמון של ידיעות מצד "גורמים בכירים" במועדון המביעים בעילום שם אכזבה מהגורם המקצועי התורן. זה יכול להיות אכזבה מהמאמן, או מהמנהל הספורטיבי, ובדר"כ הדלפות מקטינות אלו מתרבות כאשר האש מתקרבת לבעלים (מחאת יענקל'ך, שלטים) ופוגעות בלגיטימציה ובסמכות של אותו גורם מקצועי שמתחלף כל הזמן. גם אם שחר לא נכנס לכל הפרטים והידיעות האלה, התפתחה במועדון דינמיקה של זהירות בכבודו ובמעמדו שמפריעה לניהול המועדון. מערכת שלמה עסוקה יום ולילה מה אומרים על הבעלים ומה אומרים על המועדון. מערכת שעסוקה בעצמה, מתוסבכת עם עצמה, מקטינה את עצמה, מתוסכלת מעצמה, ובעיקר - מערכת שמשוועת למנהיגות מעצימה. מה עכשיו? קודם צריך להבין את הדינמיקה הקיימת, את המחירים שנלווים לה, ואת חלקו של הבעלים והצוות המוביל של המועדון בכך. שחר כבר הוכיח את יכולתו בבניית מועדון פאר והגעה להישגים מרשימים, והאתגר בשינוי הדינמיקה הארגונית הוא בראש ובראשונה אתגר מנהיגותי שלו. האם הוא מוכן לזה? ימים יגידו.