פגישה עם ארנה ברי מתרחשת בעין הסערה. בחוץ מזג האוויר משתולל ומי גשם חודרים מהחלון לסלון ביתה שבגני צהלה, וגורמים להיקוות שלולית מרשימה על הרצפה. אבל הסערה מתחוללת לא רק בחוץ, אלא גם בשיחה בינינו בעקבות הדברים שאמרה ברי בסרטון שיזמה מיקרוסופט, ובו בכירות במשק יצאו במחאה לנוכח ריבוי מקרי הרצח של נשים בידי בני זוגן. ברי, יזמת הייטק מהבכירות בישראל, שכיהנה גם כמדענית הראשית במשרד התמ"ת, הפתיעה בסרטון כשגילתה כי היא עצמה היתה אשה מוכה. אלא שהעדות שם היתה רק קצה קרחון של מסכת חיים קשה ומורכבת שעברה, ושאותה היא חושפת כעת.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"זה התחיל בדחיפה", נזכרת ברי (69). "גרנו אז בלוס אנג'לס. הטריגר היה שלא עשיתי כיבוי אורות בחדר של יעלי בשמונה בערב. היא היתה בת שמונה חודשים ופטפטה. היתה ילדה מעניינת מאוד. מיד אחרי הדחיפה לקחתי אותנו לטיפול זוגי.

"זה התגבר כמה שנים אחר כך, לקראת שובנו לישראל. העברנו חפצים למכולה ועמדתי עם הגב אליו, והוא שתל אותי בדחיפה לתוך המשקוף של חדר העבודה כי הוצאתי קונטיינר לגראז' שלא רציתי שיעמוד בבית וייתקלו בו. היה לי כתם שחור לכל אורך הגוף. ביקשתי מעמית, בני הבכור מנישואיי הראשונים, שיצלם את זה, כי ממש הרגשתי שהוא עלול לרצוח אותי.

"המתח עלה ועלה והפעם הבאה היתה בחיפה, חמש שנים אחרי המעבר. הוא הכין ארוחה עם סכין גדולה לחיתוך בשר, ובמהלך ויכוח איים עליי כשהוא מנופף לעברי בסכין ואני מחזיקה על הידיים את אביטל התינוקת (בתם המשותפת השנייה, דב"נ). פחדתי שהוא יפיל אותי איתה. שם זה כבר היה הסוף, כשראיתי שנאה ורצח בעיניים.

"עד עכשיו לא דיברתי על זה רק בגלל הרגישות לילדים שלי. לי אין מה להסתיר. הבושה שתהיה אצל התוקף, לא אצל המותקפת. יכולתי לדבר על זה רק מרגע שהילדים היו מוכנים.

"בסופו של דבר הילדים שלי הם אלה שרצו שהדברים לא יישארו מטואטאים מתחת לשטיח. עמית היה מי שהמליץ עליי למיקרוסופט, שיזמינו אותי לדבר בסרטון. והשבוע יעלי משיקה דיסק בשם ‘המכונה שבתוכי’ (עם הלהקה "מעבר לכביש שש", דב"נ), עם שני שירים שנובעים מהחוויה הזאת".

הם רוצים שתדברי ו"תתנקי"?

"שכולנו נתנקה. אנחנו יחד בזה. צוות, לא אחד־אחד. אני לא יכולה להרגיש טוב אם הם לא מרגישים טוב".

מיצג המחאה על אלימות כלפי נשים ברחבת "הבימה" בת"א. "צדק חברתי אינו בראש עדיפויות הקואליציה" צילום: איי פי

ברי נולדה בירושלים, ובהמשך גדלה והתחנכה בתל אביב ובצרפת. אחרי שירות צבאי כקצינת תיאום הדרכה בבית הספר לטיסה של חיל האוויר פנתה ללימודי תואר ראשון במתמטיקה וסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה, עשתה תואר שני בסטטיסטיקה ובחקר ביצועים באוניברסיטת תל אביב, תואר שני נוסף במדעי המחשב באוניברסיטת דרום קליפורניה (USC) ודוקטורט במדעי המחשב, שאותו סיימה ב־1985.

עם תום הדוקטורט החלה בקריירת הייטק ענפה, שעברה בתאגיד ראנד בארצות הברית ואחר כך בישראל בחברות יבמ ופיברוניקס. ב־1993 הקימה את אורנט, שפיתחה חומרה לטכנולוגיות תקשורת נתונים, ושנתיים לאחר מכן ביצעה את מה שנחשב אקזיט ההייטק הראשון לתאגיד אירופי, כשמכרה את אורנט לסימנס הגרמנית.

בינואר 1997 מונתה ברי למדענית הראשית במשרד התמ"ת (כיום משרד הכלכלה) תחת נתן שרנסקי, וכיהנה בתפקיד שלוש שנים וחצי. בקיץ 2000 חזרה ברי למגזר הפרטי, והצטרפה לקרן ההון סיכון ג'מיני, שבה שימשה שותפה עצמאית. ב־2006 מונתה ליו"ר איגוד קרנות ההון סיכון של ישראל, וב־2011 עברה ל־EMC, שם כיהנה כסגנית הנשיא. ואם הרזומה העסקי שלה לא מרשים דיו, ברי מבקשת להדגיש כי "חלק גדול מהזמן שלי הוקדש לדברים שאינם עסקיים, בתחומי חינוך בפריפריה חברתית או גיאוגרפית".

מתוך הסרטון של מיקרוסופט. "ילדיי רצו שאדבר"

איך את, ארנה ברי, הגברת הראשונה של ההייטק הישראלי, נשארת שנים במערכת יחסים מתעללת?

"יש תחושה של אשמה כשאת מפרקת משפחה. זה פשטני להסתכל רק על פרט אחד במערכת שיש בה כמה נפשות. יש תלות בין הדברים, ואת מנסה להבין מה הכי נכון לכולם. אבל את לא יכולה לדעת אם את יכולה לתקן או לא, עד שאת לא מנסה. וניסינו. לא התעלמנו מהמצב. עמית ויעל אמרו שאנחנו צריכים להתגרש, שיותר גרוע לחיות בתוך זה מאשר בלי זה".

הסכין היתה הדיל ברייקר?

"בסופו של דבר הוא זה ששבר את הכלים. הוא לא רצה לעשות תהליך שיקומי וניסה לצבוע הכל בשחור, להסביר שאני לא בסדר. זה הגיע אחרי תקופה ארוכה שהרגשתי שהוא עושה פרובוקציות מכוונות ועשה כל מיני דברים שנועדו לגרום לי לעשות שגיאה שתביא אותו למצב יותר קל בתהליך. ואז הוא פשוט הודיע לי שהוא עוזב את הבית. אבא שלי אמר לי אז: 'תגמרי את זה הכי מהר שאפשר, הבן אדם מלחיץ ברמות וזה רק מחמיר. תקני את החופש שלך ותצאי משם'".

הרגשת אשמה?

"ודאי, דאגתי לילדים שלי, הייתי צריכה להביא אותם למסגרת של משפחה שהם מסוגלים להאמין בה. אבא שלי היה בהחלט דמות גברית חיובית, אז עברנו לגור קרוב אליו. אביטל במיוחד פיתחה איתו קשר קרוב. כשאני ואמא שלי לא היינו רואות, הוא היה מגניב לה שלוק של וודקה עם קבנוס אחרי בית הספר. היא מספרת שזה גרם לה להרגיש מיוחדת".

ובכל זאת, אני לא חושבת שאביטל חוותה חיים ממש טובים ונעימים. היא היתה רק בת שש כשהתגרשנו, והיה לה מאוד קשה. שמרתי פתקים נוגעים ללב שכתבה לי, שהיא רוצה להיות ילדה טובה ושהיא אוהבת אותי, אבל זה לא בא לידי ביטוי בהתנהגות שלה, שהיתה מאוד קשה. אז לא הבנתי את זה".

יעל ברי דויד בהופעה עם להקתה "מעבר לכביש שש". "לקח לי עשור של טיפול להבין איך לכעוס ולא לזעום" צילום: עמית שעל

איך שורדים במצב הזה כמשפחה?

"היה לי מזל גדול להיות עצמאית וחזקה כלכלית, ושהילדים שלי, באינטליגנציה והתחשבות, הסכימו לשתף איתי פעולה במשפחה חד־הורית. כל אחד מהם לקח על עצמו לעשות את מה שהוא טוב בו וצלחנו יחד דברים כצוות בניסיון להחזיר את החיים למסלול נורמלי, אם אפשר בכלל להשתמש במילה הזאת".

הילדים נשארו בקשר איתו?

"אביטל, הבת הקטנה שלנו, היתה מגיעה אליו לביקורים במסגרת הסדר הראייה בהסכם הגירושים. יום אחד קיבלתי ממנה טלפון באמצע מסיבה עם בכי נוראי. קרה שם משהו מאוד בעייתי, שלא אוכל לפרט, ופחדתי שאם אגיע לקחת אותה בעצמי, זה ייגמר ברע. אז נשארתי איתה על הקו במשך שעות ודאגתי שתצא משם ושיהיה לה כסף להגיע הביתה. לקח כמה שנים עד שהיא הסכימה לראות אותו שוב. כיום הבנות שומרות איתו על סוג של קשר, כל אחת לפי ראות עיניה".

"את ואני ולונדון בגשם,

גופך הקטן נמס אל חיקי,

אורות בחלון ומשחק במחשב,

ידך הקטנה מלטפת אותי.

'עוד מעט יהיה שקט', אני לך לוחשת,

'הביטי ישר ולא לצדדים,

שערי עזאזל נפתחו בחדרנו,

סביבנו סוערים כל הרוחות והשדים'".

מתוך "פעמון הזכוכית" שכתבה יעל ברי דויד

ברי יודעת להיות נטולת מורא. לא מעט פעמים בעבר היא נקטה עמדה חריפה בנושאים ציבוריים, משילוב נשים בעמדות מפתח ועד מאבק להכנסת תרופות חדשות לחולי סרטן לסל הבריאות, בזמן שהיא עצמה מתמודדת עם סרטן. אבל על נושא האלימות במשפחה היא מרגישה נוח לדבר בעיקר בחסות ילדיה. "זה לא סיפור שלי בלבד", היא מבהירה ומבקשת לצרף את בתה יעל לשיחה בטלפון. "במלחמה יש כאלה שהפוסט־טראומה שלהם צפה מיד, ויש את אלה שלא רואים עליהם, ורק אחרי 40 שנה זה עולה. המשקעים האלה נשארים אצל כולנו, אבל יעלי העמיקה בנושא הרבה יותר ממני. זה נושא שעליו היא כותבת, ובצורה מאוד בריאה ותרפויטית".

יעל ברי דויד (39) היא אם לשניים, שמתגוררת בבאר שבע ועוסקת באמנות. "מאז אני זוכרת את עצמי אני נרתעת מחיבוקים של אבא שלי", היא מספרת. "החיבוק שלו לא היה מקום בטוח מבחינתי. את אחד השירים בדיסק כתבתי על נסיעה משפחתית ללונדון בסוכות, רגע לפני המריבה המשמעותית הגדולה לפני שאבא הודיע שהוא מתכנן לעזוב את הבית. ביקשתי להאריך את החופשה ביומיים־שלושה. אבא התנגד ואמא רצתה לרצות אותי, ופרצה ביניהם מריבה שגלשה לפסים אלימים. כשאבא רצה לסיים את הוויכוח הוא נתן דחיפה לאמא ואז התכוון לצאת מהחדר. אמא לא נתנה לו לצאת, אז הוא דחף אותה שוב כדי שתיתן לו לעבור.

"בשלב הזה הם התחילו לדחוף אחד את השני, ואני התמקדתי באחותי הקטנה. לקחתי אותה והתיישבתי איתה מול הלפטופ של אמא, פתחתי עליו משחק טריוויה עם תמונות צבעוניות ומוזיקה עליזה כדי להסיח את דעתה ממה שקרה. כל הזמן אמרתי 'תראי איזה יופי!' ו'מה התשובה לשאלה הזאת?', אפילו שלשתינו היה ברור שאנחנו לא יכולות להתעלם מהפיל המאוד גדול בחדר מאחורינו. נשמע קצת סוריאליסטי, אבל זה מה שהיה.

"אבא שלי היה צריך להבין שהוא חייב לטפל בעצמו ולקבל בקרה חיצונית למצב שלו. כמו שאני הרגשתי שיש בעיה באינטראקציה שלי עם העולם כשראיתי שכשאני מקלפת תפוחי אדמה והם מחליקים לי מהידיים, אני כל כך מתרגזת עד שאני מסוגלת לשבור כלי פלסטיק לא שבירים. הבנתי שמשהו במפגש שלי עם העולם לא תקין, ושאני צריכה לברר את זה. כשיש דפוס שחוזר על עצמו, אי אפשר להסיק כל הזמן שהעולם לא בסדר. לקח לי עשור של טיפול להבין איך לכעוס ולא לזעום. לא רציתי שזה יצא על אנשים אחרים.

ברי עם ראש הממשלה נתניהו בביקור של בכירי לוקהיד מרטין באוני' בן גוריון. עדיין פעילה למרות המחלה צילום: דני מכליס/אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

"היה לי ברור שאני ממש לא הולכת לגדל ילדים שלא מרגישים ביטחון ב־100% לבוא להתחבק איתי כשקשה, ובאמת הלימונדה הכי מתוקה שיש לי הם הילדים שלי. יש מי שחולמים להיות עורכי דין. החלום שלי היה תא משפחתי מתפקד. רק אחרי שהשגתי את זה, הרשיתי לעצמי להתפרפר למחוזות הלא פרקטיים של להיות אמנית".

בסוף 2015 אובחן אצל ברי סרטן הרחם והשחלות, ורגע לפני שהחלה טיפול היא גילתה שיש לה גידול סרטני גם בבלוטת התריס. "יש לי שלושה סוגי סרטן וארבעה גידולים. תעדפנו את הטיפול בסרטן האגרסיבי יותר, סרטן השחלות, שנקרא 'הרוצח השקט', ואת הטיפול בסרטן בלוטת התריס השארנו בינתיים מאחור. בו אנחנו לא מטפלים כי טיפול בשניהם בו זמנית לא אפשרי. הטיפולים פוגעים אחד בשני".

בהרצאת TED בחודש מאי האחרון סיפרה ברי על הבמה על היום שבו אובחנה: "ההלם שלנו היה עצום. הסרטן שאובחן אצלי מותיר לי תוחלת חיים קצרה. הרופא הסביר לנו שעלינו להתמודד עם טיפולים קשים כשהתוצאה ממש לא מובטחת. יצאנו (ברי ואלי נוימן, בן זוגה ב־20 השנה האחרונות) מהפגישה בתחושה שחיינו המשותפים הסתיימו. הדבר הראשון שעשינו כשנכנסנו למכונית היה להתקשר לילדיי, אחר כך לאחיי, אחר כך לחבריי הקרובים. הרגשתי שאני מזמינה אותם ללוויה שלי".

עוד סיפרה בהרצאה כי "הרופאים שלי בארץ ובעולם המליצו על התרופה אווסטין כדי לעכב את התפתחות והתקדמות המחלה. מכיוון שהיא לא בסל, מחירה היה כ־100 אלף שקל בשנה. כשקיבלתי את הסירוב מוועדת החריגים של הקופה, הרגשתי שאומרים לי שאפילו שהעלות של התרופה לקופה בינונית, התועלת שלי לעולם אפסית. יצאתי למלחמה שהתבררה כמלחמת התשה, וכעבור שנתיים קיבלתי אישור חריג מקופת החולים, אבל לא הפסקתי לחשוב מה עושה אשה מן היישוב, שהיא לא ארנה ברי. אשה מן היישוב שרק רוצה לחיות".

הגישה האנליטית שלך עוזרת בהתמודדות עם המחלה?

"לגמרי. ביום הראשון זה היה הלם רגשי מלא. חוויה של פחד וחרדה. אני לא רק רציונליסטית, אני גם בן אדם רגשי. אז חיפשתי עוגנים באיסוף מידע, שיחות עם מומחים, כל דבר אני מעבירה למקום שאני רוצה להבין. למקום שיש לך בו שליטה".

את שולטת במחלה?

"לא. המחלה הזאת רעה".

איך זה גורם לך לחיות את החיים שלך?

"בחוסר בהירות בולט, אין לי תוחלת חיים, כי אין לדעת כמה זמן יש לי.

אלי, בן זוגי, הוא ברכה שקיבלתי. תמיד מפרגן ונמצא איתי בכל צעד במחלה. ממש חוויה מתקנת. לגבי עיסוקיי — אני כבר לא במשרה ניהולית קונבנציונלית, ועדיין אני מנהלת שני תהליכים חשובים למחקר והפיתוח של ישראל ולתשתיות המחשוב שלה. בגדול אני אמורה להיות פנסיונרית. סוג של. אז קצת יש עומס יתר".

מה ייתן לך שקט נפשי?

"שהילדים והנכדים יוכלו לממש את התוכניות שלהם, שיעמדו על הרגליים ויחיו חיים שלמים. הכי אני רוצה להיות שם יחד איתם. אבל גם אם לא, חשוב לי שיוכלו למצות את היכולות שלהם ולשמוח בתוצאות. אביטל עושה מאסטר במתמטיקה בבון, גרמניה. למרות המצב עודדתי אותה לזה. היא מבריקה. יעל היא אמנית רב־תחומית סופר מוכשרת. היא הזרז לדיבור החופשי במשפחה. יש לה פה גדול, והיא התחילה לדבר מוקדם. עמדה על דעתה בגיל צעיר, כולנו חולים במחלת צדק חברתי. אח שלה עמית הוא סגן נשיא לפיתוח עסקי בדויטשה טלקום. הוא יותר מופנם אבל גם עושה מעשים טובים, רק לא מתבטא על זה".

יש מחשבה על מה שאולי לא תספיקי לעשות?

"מזמן הבנתי שכל מה שיש לי בחיים זה מזל. כל יום נוסף שאני חיה. ציפו בהתחלה שאחיה זמן מאוד קצוב. ביחס לזה כל יום שיש הוא יום טוב".

למרות מחלתה ברי ממשיכה לכהן כראש התת־ועדה לתשתיות הקוונטיות של ישראל מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שבוחנת את כוח המחשוב והמחשוב הקוונטי הנדרש לצורך בינה מלאכותית. היא משמשת גם מנטורית לנשות עסקים צעירות במסגרת תוכנית "Woman2Woman של בוגרי יחידת 8200 בצה"ל.

במקום לנוח על זרי דפנה, כמתבקש, את ממשיכה לעבוד בכמה מקומות במקביל.

"ידע הוא דבר שמצית את הדמיון שלי. וכל פעם מזווית אחרת. השילוב בין כלכלה, מדע ואנשים חושבים פשוט מרתק ומשמח אותי. אני לא אומרת 'כן' לכל דבר, אבל במה שאני עושה אני לא מרגישה שאני עובדת לרגע".

יש קשר בין המחלה לבין הנכונות שלך לדבר על האלימות שחווית?

"הדיבור שלי עם החוגים הקרובים אליי לא השתנה, הוא פתוח באותה מידה. המחלה בעיקר פינתה לי זמן מהעבודה, ולכן יכולתי להשתתף בסרטון של מיקרוסופט בהתרעה מהיום למחר. אבל הרבה פעמים אני חושבת מה גורם לאדם בריא לחלות בסרטן? יש ספיגה של הרגש לגוף, השפעה של הנפשי על הפיזיולוגי".

מה תמליצי לנשים מהניסיון שלך?

"נתחיל בזה שנשים צריכות להיות עצמאיות כלכלית. אני לא הייתי תלויה בבן הזוג שלי כלכלית, ולא הייתי צריכה להתחנן לכסף לילדים בכל חודש, אבל לצערי זה ממש לא המצב של רוב הנשים. רובן חלשות יותר מגברים, נמצאות במקצועות כמו עבודה סוציאלית והוראה, שמבוססים על זה שהם פרנסה משנית בבית, ולכן מייצרים תלות. אבל הבעיה העמוקה יותר היא התפיסה הקניינית של האשה, שרואה בה רכוש של הגבר. וזה לא בהכרח קשור לעניים או עשירים. ולכן צריך להקשיב לנשים ולפעול יותר בתקיפות נגד המכים".

באיזה אופן?

"קודם כל חייבים להאמין למתלוננות. המערכת מטילה ספק במתלוננות כי לא רוצים לגרום לפוגע 'סבל מיותר', אבל כמות תלונות השווא היא כאין וכאפס לעומת מקרי האמת שאינם מדווחים. חייבים לטפל גם בהפרדה של הנושא הכספי. שלא האשה תצטרך לרוץ אחרי התשלומים שמגיעים לה במסגרת הגירושים, אלא שמחלקה בביטוח לאומי תעשה זאת. זה מחייב הסכם מבית הדין האזרחי, כי בבית הדין הרבני מעמד האשה איננו שווה לזה של הגבר. חייבים לנתק את הקשר ואת התלות בבן הזוג".

יש עכשיו מומנטום ציבורי, בעקבות הקמפיינים #MeToo ו"לא התלוננתי" ומחאת הנשים. האם הם יצרו שעת כושר לטיפול בבעיית האלימות כלפי נשים?

"לצערי לא. באמת שלא. אם תקראי את התגובות באתרים, לא משנה באיזה מאמר, על תלונות של נשים — התגובות דומות. 'זאת שטות', 'זאת לא באמת בעיה', 'אתם עושים בעיה ממשהו שלא קיים'. מגוון גדול של דברים שמתעלמים מהמציאות. וצדק חברתי זה לא משהו שבראש סולם העדיפויות של הקואליציה או של האזרחים שבוחרים בה. אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שנידרש להביא סיפורים חזקים יותר כדי שישתכנעו שהבעיה קיימת".

מאור. "היא עשתה מה שהיתה צריכה לעשות" צילום: עומר מסינגר

בשולי השיחה על חייה של ברי עולה שמה של חברתה גליה מאור, מנכ"לית בנק לאומי לשעבר, שבשנים האחרונות היתה אחת הנתבעות בפרשת העלמות המס של לאומי. "מאוד אוהבים להשמיץ את גליה", ברי יוצאת להגנתה, "אפילו שכמנכ"לית היא קיבלה שכר שהיה לדעתי שליש משכר המנכ"ל של בנק הפועלים".

הפרשה התפוצצה ב־2011, כשהרשויות האמריקאיות פתחו בחקירה נגד הבנק בחשד שסייע ללקוחותיו האמריקאיים להעלים מס בשנים 2002–2010. החקירה חשפה כי עובדי הבנק סייעו ללקוחות להסתיר את זהותם ולהעביר את כספיהם למדינות אחרות כדי לחמוק מתשלום מס. מלבד זאת סייע הבנק ללקוחותיו בהכנה ובהגשה של דו"חות מס כוזבים.

ב־2014 הגיעו הצדדים להסדר, שבמסגרתו נשא הבנק באחריות לפרשה ונדרש לשלם יותר מ־1.5 מיליארד שקל לרשויות. זאת נוסף על 250 מיליון שקל ששילם לעורכי דין ויועצים שונים.

במקביל הוגשו שתי תביעות בישראל (נגזרת וייצוגית) נגד הבנק ונושאי המשרה בו, שהסתיימו בסוף 2016 בפשרה שבה סוכם כי שלושת בכירי הבנק — מאור המנכ"לית לשעבר, איתן רף היו"ר לשעבר, וצבי איצקוביץ' המשנה למנכ"ל לשעבר — ישיבו יחד 5.1 מיליון שקל מהבונוסים שקיבלו על ביצועים בשנים המדוברות (מאור קיבלה במצטבר 18 מיליון שקל), ללא הודאה באחריות.

"אנשים יכולים ליילל כמה שירצו", אומרת ברי. "האשה מוכשרת, תרמה לשוק ועשתה מה שהיה צריך לעשות. באותה תקופה נושא הטיפול בהלבנת כספים נעשה בעצלתיים בכל הבנקים. בנק ישראל ידע, משרד האוצר ידע, אבל לא היתה ברירה כי ישראל היתה צריכה להצטייד במטבע חוץ ונשק עוד מהתקופה שחייתה בצנע. כל המדינה היתה מבוססת על כספים של יהודים מחו"ל שהשאירו אותם כאן.

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

"גם אם בנק הפועלים ישלם בסוף פי 3 מלאומי, אף אחד לא ישמיץ אותו כמו שהשמיצו את גליה. אם היא לא היתה אשה ספק אם היתה מושכת כל כך הרבה אש. אחרי שכבר הסכימו עם כל הערכאות המשפטיות על הפשרה, חזרו להציק בדרישה שהיא אישית תחזיר בונוסים. אלה הצקות מרושעות בכל קנה מידה".