הטוּנָה של סטארקיסט היא קצה הקרחון
סגירת מפעל סטארקיסט היא לא הבעיה: לממשלה אין אסטרטגיה כלכלית, ולא ברור אם היא בכלל מעוניינת בתעשיית מזון
הבעיה איננה סטארקיסט. בישראל אין תעשיית טונה כי אין בה טונה ואין לה יתרון יחסי בתעשיית טונה. זו רק תעשיית "אריזה והדבקה" של טונה מיובאת. בעניין 80 המפוטרים מהמפעל, התשובה ברורה: הם ימצאו עבודה חלופית.
האבטלה בשפל. מספר המתחרים הממוצע על משרה פנויה עמד במחצית הראשונה של 2018 על 3.6. אבל על כל משרה לעובד לא מיומן או לעובד תעשייה מיומן המספר הוא כ־2, הנמוך במשק. מפעל כמו סטארקיסט שילם לרוב שכר נמוך, ואין תמריץ משקי לשמר אותו.
סטארקיסט צילום: StarKist.com
אלה שהתרעמו על סגירת המפעל הסבירו כי היא נבעה מהפחתת מכסים אגרסיבית שעודדה הממשלה כדי להפחית את יוקר המחיה, ושהוא כשל. מדוע? מחיר הטונה בסופר דווקא עלה. מחיר הטונה עלה בכל העולם, ומכיוון שהיא מיובאת, מחיר קופסת הטונה עלה בישראל. מנתוני הלמ''ס עולה כי מחירה עלה מתחילת השנה בכ־3%, בשעה שמדד מחיר המזון ללא פירות וירקות עלה ב־2%, שיעור די דומה. אם מבקשים להכניס למשוואה פירות וירקות, הטונה התייקרה דווקא פחות מהמזון כולו. אז ברור כי סטארקיסט אינה הבעיה, אלא קצה הקרחון.
2. את התעשיינים מטריד עתיד תעשיית המזון. הם מסבירים כי לא ברור אם הממשלה באמת מעוניינת בפיתוח תעשיית מזון ישראלית, שכן כיום אפשר לייבא כל מוצר מזון ותמיד תימצא המדינה שתמכור אותו במחיר נמוך מאשר בישראל. אחת הטענות הנפוצות בעניין המפעלים הנסגרים היא כי הם מיושנים. אך חשוב להבהיר: תעשיינים הם אנשי עסקים, והם חייבים להבין מהי המדיניות הממשלתית ומהי האסטרטגיה. איש לא ישקיע מיליונים בפיתוח מפעלים חדשים כשהממשלה מתכוונת להמשיך להפחית מכסים ואין לה עניין בתעשייה המקומית.
האם ישראל צריכה תעשיית מזון, שהיא תעשייה מסורתית? האירועים הגיאו־פוליטיים האחרונים מזכירים לנו באיזו שכונה אנו חיים, ולכן התשובה ברורה. תעשיית המזון היא הלקוחה העיקרית של החקלאות הישראלית, ופגיעה בראשונה משמעותה פגיעה גם בשנייה. "הצורך בתעשייה (מזון) נובע משתי סיבות עיקריות: האחת, אנו מספקים תעסוקה. השנייה אסטרטגית: לא היינו רוצים להיות תלויים במזון ממדינות אחרות", הסבירה ענת גבריאל, מנכ"לית יוניליוור, בוועידת התעשייה האחרונה של "כלכליסט". "אין מדיניות אסטרטגית לממשלה, המעודדת יבוא על חשבון התעשיות", ציין גם משה קפלינסקי, מנכ"ל נשר.
3. פיתוח תעשיית מזון ישראלית אינו יכול לבוא רק על חשבון הצרכן, שמממן אותה גם באמצעות מסים גבוהים, וגם באמצעות מחירים גבוהים על מזון ישראלי. הממשלה חייבת להפחית את הרגולציה והבירוקרטיה, הזרז של יוקר המחיה האבסורדי בארץ. היא גם חייבת לאמץ את "תוכנית ייצור מתקדם" שגובשה במשרד הכלכלה, ולפיה אין עוד תעשייה מסורתית, ותהליך הייצור של שוקולד חייב להידמות לתהליך הייצור של שבב. שכר העובדים יהיה בהתאם.
גם התעשיינים חייבים לשנות דיסקט: הטבות מס מעוותות ליצואנים, כמו חוק עידוד השקעות שנותן הנחות מופלגות של כ־5 מיליארד שקל, חייבות לעלות לדיון שוב ולהיות מוסטות לפיתוח תשתיות וציוד חדישים יותר, גם לאלה שלא מייצאים, שיבטיחו פריון ושכר גבוהים יותר וייטיבו עם הצרכנים והעובדים. בכי אינו מדיניות. התעשיינים חייבים להיות מוכנים לוויתורים כואבים.
