"הצירוף הכי יפה של גבר ואשה יכול להיות גם הצירוף הכי קטלני"

"הצירוף הכי יפה ביקום של גבר ואשה יכול להיות גם הצירוף הכי קטלני", אומרת הבמאית והשחקנית שרה פון שוורצה. מי שחוותה הטרדה מינית כבר בגיל 6 והיום מרצה בכל הארץ על פוסט־טראומה והדרכים לצאת ממנה, מביימת בשיאו של עידן ה־metoo# את המחזה "אוליאנה" שבוחן היכן עובר הגבול בין הטרדה מינית לשימוש לגיטימי בסמכות.

המחזה, שיעלה הערב בתיאטרון הקאמרי, מתאר מאבק כוחות בין פרופסור באוניברסיטה (דן שפירא) והסטודנטית שלו קרול (ג'וי ריגר) שמאשימה אותו בהטרדה ובכך מחבלת בסיכוייו לקבל קביעות. כתב אותו דיוויד מאמט ב־1992 בהשראת המקרה מעורר התהודה של עורכת הדין האפרו־אמריקאית פרופ' אניטה היל שהאשימה את המיועד דאז לבית המשפט העליון קלרנס תומאס בהטרדה מינית. במחזה, שמחולק לשלוש מערכות של דיאלוגים, לא ברור מי הצד הצודק בסיפור. יש הסוברים שהמרצה נפל קורבן להאשמות שווא, ויש הבטוחים בצדקת הסטודנטית שדורשת מהמין הגברי להפסיק לקיים יחסי מרות וניצול.

מימין שפירא וריגר באוליאנה צילום: יריב כץ

"כשעמרי (ניצן, מנהל אמנותי הקאמרי — מנ"ש) הציע לי לביים את זה, שאלתי את עצמי למה לעשות מחזה מ־1992 שהוא נגד פוליטיקלי קורקט. קראתי ועניתי לעצמי שאפשר להגיד עם זה משהו. גם כשאנחנו שופטים, אנחנו צריכים לשפוט בחמלה ובתיקון חברתי לעתיד. לא שיניתי את המחזה ונשארנו נאמנים למקור אבל הפרשנות חדשה. אני מאוד מאמינה במהפכת ה־metoo#, וחושבת שהיא נכונה מאוד, כולנו היינו שם בעולם שלפני ושיתפנו פעולה. אנחנו צריכים לשנות תפיסה. לא רק לעשות 'נו נו נו' למי שנתפס אלא שינוי חשיבתי חברתי אצל כולנו כחברה".

מה למשל?

"מערכת המשפט צריכה לדאוג לכך שמשפטים ייערכו. חשוב לא רק לסגור חשבונות בפייסבוק, אלא שמתלוננת תוכל להגיד את הדברים והמערכת תגבה אותם. אני מאמינה שגם למואשם וגם למאשים יש זכות להתרה שלא קורית כרגע. כדי שמשהו ישתנה, צריכים ליצור מערכת שתטפל בדברים בצורה יותר מהירה, שמתלוננת לא תרגיש נפגעת".

שרה פון שוורצה צילום: יריב כץ

בתפיסת הבימוי של פון שוורצה קרול אינה קורבן. היא נערה יפה, טום בוי נטולת כל מאפיינים נשיים מוחצנים שעלולים לשבש את השיפוט של הקהל מול שני צדדים שנלחמים על מי צודק. "אני חושבת שבאמנות צריך לשאול שאלות ולא לענות תשובות, אני לא רוצה לחנך את הקהל. יש כאן שני אנשים שמתנהגים בצורה אנושית, אחד רואה את זה כך והשני אחרת ושניהם מתחבטים בסוגיה. אני לא אומרת מי אשם.

"אני חושבת שלקרול יש פוסט־טראומה וזה חלק מהמהלך שלי בהצגת המחזה. טראומות הילדות נטמעות בשפת הגוף שלנו, ואז או שאנחנו שמות את הנשיות בצד, שזה הכיוון שאני בחרתי, או מבליטות אותה באופן מופגן. בחרתי מישהי שהנשיות שלה היא יותר מכשול ועול מבחינתה מאשר יתרון. ברור לי שכמוני גם היא עברה משהו כילדה, ולכן המלחמה שלה היא לא רק בו אלא בעולם הגברי הלבן השולט. חשוב היה לי שיעבור שיש פה 50% מהאוכלוסייה שלא מתייחסים אליהן באופן שוויוני ייצוגי הולם והן חשופות להטרדות וזה מקומם".