הפילהרמונית חוגגת 100 שנים למלחין האגדי לאונרד ברנשטיין

“לני היה ידיד גדול של התזמורת הפילהרמונית”, מספר מזכ”ל התזמורת אבי שושני על המנצח והמלחין האגדי לאונרד ברנשטיין, שהיה גם חברו. “הוא חי הפוך. היה הולך לישון מאוחר וקשה היה להביא אותו לקונצרטים ולחזרות, אבל הוא היה עושה את זה בחן ואי אפשר היה לכעוס עליו".

השנה מציינים בעולם מאה שנה להולדת המלחין שכתב יצירות מופלאות כמו “קנדיד” ו”קדיש” ואת אחד ממחזות הזמר הטובים בכל הזמנים “סיפור הפרברים”. כ־3,000 קונצרטים לכבודו יתקיימו ברחבי העולם, ובישראל עורכת לו הפילהרמונית פסטיבל בהיכל התרבות בתל אביב, שנפתח בשבוע שעבר עם הסימפוניה “קדיש”. בסוף החודש יתקיימו ערב מחווה למחזות הזמר שהלחין בהשתתפות רועי בר נתן, הראל סקעת ואחרים, וערב ממיטב יצירותיו הקאמריות. בינואר תעלה האופרטה הקומית “קנדיד”.

ברנשטיין (מימין) וברויאר. "הוא היה רוקד על הבמה, זה אולי נראה משונה, אבל הוא חווה את המוזיקה"

הרומן של ברנשטיין עם הפילהרמונית הישראלית החל שנה לפני קום המדינה כשניצח עליה בפעם הראשונה. שנה אחר כך התקיים הקונצרט המיתולוגי תחת כיפת השמים עם שחרורה של באר שבע מול מאות חיילים בעיר. בקונצרט הפתיחה של חניכת היכל התרבות עליו ניצח ב־1957 הסיר ראש העיר דאז חיים לבנון את הלוט מעל דוכן המנצחים ומסר אותו לברנשטיין לנגינת התקווה.

“זאת היתה זכות גדולה לעבוד עם לני", אומר שושני. "הוא היה ענק וכריזמטי, אבל גם צנוע. בעיני רוחי דמיינתי אותו בגובה שני מטר, אפילו שהיה איש נמוך”.

שושני. "היה לי קשה להקים את לני לחזרות, אבל גם אי אפשר היה לכעוס עליו" צילום: אייל יצהר

הכנר מנחם ברויאר שהצטרף לפילהרמונית ב־1955 ושימש ככנר ראשי במשך 22 שנה זכה לעבוד עם ברנשטיין גם במסגרת התזמורת וגם כסולן בארץ ובחו”ל. “כל מוזיקאי שעבד עם ברנשטיין לא יכל שלא להתפעל מהייחודיות שלו”, מספר ברויאר. "גם אם לא היה אדם אחד באולם בזמן חזרות עם התזמורת, הוא היה עם אותה התלהבות ואנרגיה כמו בקונצרט עצמו, זו לא היתה הצגה לקהל אלא משהו שנבע מתוך נפשו ואישיותו המיוחדת. לפני שהיה עולה לבמה, היה מנשק בתשוקה עזה את החפתים בשרוולים שקיבל מתנה מהמורה הדגול שלו קוסביצקי. זה היה כל כך מצחיק. הוא רקד על הבמה, מה שנראה כביכול מגוחך, אבל זה היה חלק מהמוזיקה שעשה, הוא חווה את זה בעצמו”.