הכינור הנאמן של יצחק פרלמן

הסרט התיעודי "פרלמן", שישודר הערב ב־yes דוקו, נפתח בסצנה שבה הכנר הסופרסטאר הישראלי־אמריקאי יצחק פרלמן לבוש בחולצה של הניו יורק מטס ששמו מודפס עליה, מתקדם בכיסא הגלגלים שלו לעבר מרכז מגרש הבייסבול הענקי ופותח את המשחק בביצוע מרגש של ההמנון האמריקאי בכינור. הכרוז מציג אותו כאייקון ניו־יורקי. וזה מה שהוא.

פרלמן עם אשתו טובי בסצנה מהסרט צילום: באדיבות YES דוקו

פרלמן שאנחנו פוגשים בסרט הוא יוצר אנרגטי, שמאוהב במוזיקה עד מעל לראש ומרבה להתבדח (בעיקר אוהב לספר את הבדיחה על הבר מצווה של פושקין). אנחנו למדים על ילדותו, כולל הופעתו המיתולוגית בגיל 13 בתוכניתו של אד סאליבן, אך בעיקר מקבלים תיעוד רציף ואינטימי של פרלמן ואשתו טובי מסביב לעולם: מלמד סטודנטים בניו יורק, עושה חזרות לקונצרט בפריז, מבקר אצל בונה כינורות בתל אביב, מקבל מברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית בוושינגטון ועושה חזרות להופעה של בילי ג'ואל, שהוא מתארח בה במדיסון סקוור גרדן.

"צילמנו אותו און־אנד־אוף במהלך שנה, שבמקרה היתה השנה ה־70 שלו, אז התזמון היה מושלם", מספרת הבמאית היהודייה ניו־יורקית אליסון צ'רניק ל"כלכליסט". "קיבלנו גישה כמעט לכל מה שרצינו. זה היה תהליך רציף מאוד, שזה לא שכיח בעבודה על סרטים תיעודיים. אני חושבת שיצחק יצר מערכות יחסים נפלאות מסביבו, והקהילה שלו שמחה לשתף פעולה עם כל מה שהוא רוצה. זה חשוב מאוד שמושא הסרט שלך יהיה משתתף פעיל ומלא רצון בסיפור שמנסים לספר".

צ'רניק. "הסיפור משך אותי כיהודייה" צילום: Eugene Gologursky

שיחת נפש עם אלן אלדה

יצחק פרלמן (73) נולד בתל אביב, בתקופת המנדט הבריטי. בגיל 4 חלה בפוליו, מחלה שפגמה בהליכה שלו. בהיותו עילוי בנגינה על כינור עבר בגיל 13 לארצות הברית כדי ללמוד בג'וליארד, ובגיל 18 כבר הופיע בקרנגי הול. עבור צ'רניק, שעד כה עשתה סרטים על אמנים חזותיים, זה התיעוד הראשון של מוזיקאי. "התהליך של תיעוד אמנים די דומה, לא משנה באיזה מדיום הם עובדים. הכוונה היא ללכוד את הפרסונה שמאחורי האמנות ולחשוף אותה לצופים באופן הטהור ביותר".

הסרט, שהוא תיעוד מסוגת זבוב־על־הקיר, כזה שאין בו כמעט ראשים מדברים וראיונות עם מומחים, מצייר פורטרט אינטימי מאוד של פרלמן. הוא מזגזג בין מנדלסון לבילי ג'ואל, בין בייסבול לאולמות קונצרטים, בין ארוחת שבת עם הילדים והנכדים לבין כוס יין סירה ושיחת נפש במטבח עם אלן אלדה. דרך דמותו של פרלמן, הסרט נוגע בהרבה נושאים גדולים: משפחה, נישואים, חינוך מוזיקלי, אנטישמיות, זיכרון השואה, אפליה נגד נכים וכו'. "הרעיון היה לגעת בכל הנושאים הללו: להעביר את הצופים חוויה רב־ממדית, שכן פרלמן עצמו הוא דמות רבת־פנים ורב־שכבתית. זה בדיוק מה שרציתי ללכוד בסרט", אומרת צ’רניק.

אחת ההפתעות בסרט היא שהוא מתמקד במערכת היחסים של פרלמן עם אשתו טובי, לא פחות מאשר בקריירה המוזיקלית שלו. "הם מכבדים אחד את השני”, אומרת צ’רניק, “וזה המפתח לדינמיקה שלהם. חייהם שזורים, והיא תומכת בו אבל לא יותר ממה שהוא תומך בה".

יצחק פרלמן: החלק השני

לצד המוזיקה והאהבה, גם ליהדות יש תפקיד חשוב בפרסונה של פרלמן. "הוא מחובר מאוד לישראל ולתרבות היהודית. הוא גר בישראל עד גיל 13, כך שזה חלק גדול מהקיום שלו. כקולנוענית יהודייה נמשכתי מאוד לזווית הזאת של הסיפור".

מה היתה תגובתו לסרט אחרי שצפה בו בפעם הראשונה?

"הוא בכה. הוא מאוד התרגש לראות את המורה שלו לכינור, דורותי דיליי (שמתה ב־2002 — ד"ק). בכל פעם שהוא צופה בו הוא עוד יותר מתרגש, שזה נחמד. הדבר הראשון שאמר לי היה שהוא הופתע שלא השתעמם. הוא מתבדח ואומר: ‘בואי נעשה חלק שני — שובו של יצחק’".