"בשכונות החדשות בעולם, אף דייר לא נכנס לגור לפני שהתחבורה הציבורית פועלת"

"כששואלים אותי מה המקצוע שלי לוקח לי המון זמן להסביר, ואנשים לא מבינים. התגובה הנפוצה היא 'מה, את לא אדריכלית?'. לא תופסים את המהות של המקצוע הזה". את המונולוג הזה נושאת תמי גבריאלי, שיחד עם ד"ר רחל קטושבסקי נכנסה לאחרונה לתפקיד יושבת הראש של איגוד המתכננים. "אנחנו מרגישים שלא מספיק יודעים מי אנחנו, המתכננים, ומה התפקיד שלנו", היא מוסיפה. "בשנים האחרונות אנחנו עוסקים בכל כך הרבה סוגיות ויושבים בכל הצמתים הכי חשובים של קבלת ההחלטות, ועדיין הציבור לא מבין שמי שנמצא שם זה מתכנני ערים, ולאו דווקא אדריכלים".

לכן, בתוכנית העבודה של האיגוד לשנה הקרובה, שהשתיים סיימו לבנות באחרונה, אפשר למצוא תוכנית פעולה לקידום מעמד המתכנן, במטרה להסביר לציבור הישראלי מה עושים המתכננים ועד כמה רחבה השפעתם על חיי היומיום בישראל.

איך נראים היחסים בין המתכננים לאדריכלים?

גבריאלי: "קיים מתח מובנה בין הצדדים, הנובע מכך שחלק גדול מהאדריכלים, ובעיקר אלה שמייצגים אותם, רואים את עצמם כאמונים על כל היבטי התכנון, ולא רק על אדריכלות. אנחנו מאמינים ברב־תחומיות, זו מהות המקצוע הזה. יש בו מקום לכל התחומים. בוודאי לאדריכל, אבל גם לכלכלן, סוציולוג או איש סביבה. תכנון הוא היכולת לראות את התמונה הרחבה. לאדריכל יש תפקיד חשוב מאוד, אבל לא כל אדריכל הוא גם מתכנן. מהות מקצוע התכנון שונה ממהות האדריכלות, ועל זה הוויכוח".

קטושבסקי: "הוויכוח הזה מצוי יותר במישור הרשמי, בין הארגונים המקצועיים, כי ביומיום מתכננים ואדריכלים עובדים יחד טוב מאוד. הרקע למתח הזה הוא חוסר הבנה של מהות מקצוע התכנון, ואולי אפילו השטחה שלו".

מימין: רחל קטושבסקי (54), מקום מגורים: עומר, מצב משפחתי: נשואה + 3, תפקיד נוכחי: סגנית מתכנן מחוז דרום, מינהל התכנון. מלמדת קורסים בתכנון באוניברסיטת בן־גוריון ובטכניון; תמי גבריאלי (64), מקום מגורים: רמת גן, מצב משפחתי: נשואה + 3 ילדים + 4 נכדים; תפקיד נוכחי: שותפה במשרד תכנון "גבריאלי־סגל", מנהלת פרוייקטים במכון ירושלים למחקרי מדיניות צילום: אוראל כהן

איך המחלוקות הללו באות לידי ביטוי?

קטושבסקי: "אחת לתקופה יוזמת עמותת האדריכלים תהליך של 'ייחוד פעולות', שבו מגדירים אילו פעולות הן נחלת האדריכלים ולמתכננים אסור יהיה לבצע אותן, ועל הנושא הזה יש מאבקים".

גבריאלי: "קחו לדוגמה מהנדס עיר, שהוא הסמכות התכנונית הבכירה בכל עירייה. אף שהוא צריך להיות מומחה לתכנון, פקודת העיריות מגדירה שעליו להיות אדריכל או מהנדס. כלומר, מתכנן לא יכול להיות מהנדס עיר, אבל מהנדס מכונות, למשל, כן יכול. זה מגוחך, אבל כבר היו דברים מעולם. לפני כמה שנים האיגוד ניסה להכניס את השינוי הזה לפקודת העיריות, אבל בסוף זה לא הצליח".

מנהלת מינהל התכנון דלית זילבר, הסמכות התכנונית הבכירה במדינה, היא מתכננת ערים, וכך היתה גם קודמתה, בינת שוורץ. "העובדה שכבר פעם שנייה ברציפות מתכננת ערים היא ראש מינהל התכנון, ולא אדריכל, מעידה שזה מקצוע שבדיוק ראוי לשבת במקומות האלה", טוענת גבריאלי.

קטושבסקי: "זה אבסורד שמי שיכול לשמש ראש מינהל התכנון או מתכנן מחוז לא יכול להיות מהנדס עיר, אבל המתח הזה בינינו ובין האדריכלים לא מאפשר שינוי. זה כאילו אנחנו נוגסים בסמכויות שלהם".

המחיר הכבד של הוותמ"ל

איגוד המתכננים מונה 600 חברים מתוך 1,000–1,500 המתכננים הפעילים בישראל, על פי ההערכות. לתפקידן כיושבות ראש האיגוד נכנסו קטושבסקי וגבריאלי ביוני האחרון. "הרגשנו שביחד אנחנו הרבה יותר טובות מאשר כל אחת בנפרד, ועל הדרך אנחנו גם מיישמות את העיקרון שבתכנון טוב יותר לעבוד בצוות מאשר לבד", מסבירה גבריאלי בחיוך.

לשתיים נסיון מצטבר של עשרות שנים במקצוע. גבריאלי שותפה כיום במשרד פרטי עם האדריכל גידו סגל, לאחר 25 שנות עבודה בעיריית תל אביב, שבה בין היתר הקימה וניהלה את היחידה לתכנון אסטרטגי באגף ההנדסה. בתפקיד זה גיבשה את התוכנית האסטרטגית של העיר תל אביב בראשית העשור הקודם - שהולידה את תוכנית המתאר העירונית החדשה, שאושרה לפני שנתיים.

קטושבסקי, בעלת דוקטורט בתכנון ערים מאוניברסיטת איינדהובן בהולנד, התחילה את דרכה במשרדי תכנון פרטיים, וב־18 השנים האחרונות היא פועלת במגזר הציבורי. לפני כשנה מונתה לסגנית מתכנן מחוז הדרום. במקביל, היא מרצה בחוגי תכנון הערים בטכניון ובאוניברסיטת בן־גוריון. העובדה שהיא עובדת מדינה הגבילה את יכולתה להתייחס בראיון במישרין למדיניות התכנון של הממשלה, ובסוגיות אלה התבטאה בעיקר גבריאלי.

השתיים נכנסו לתפקידן בשיאה של תקופה סוערת בתחום התכנון, לאחר שבשנים האחרונות, ותחת הלחץ הגובר להגדיל את מספר הדירות המתוכננות ולבלום את מחירי הדירות, התחום עבר שורה של רפורמות: הקמת הוועדה לקידום מתחמי דיור מועדפים (ותמ"ל) המקדמת תוכניות במהירות, הרחבת זכויות הבנייה במסגרת תמ"א 38, הרחבת תקנות שבס באופן שיאפשר להגדיל נפחי בנייה למגורים ללא תוכנית ("תקנות שבס־כחלון") ועוד.

לכל התהליכים האלה מתייחסת גבריאלי כאל "תהליכים עוקפי תכנון": "האיגוד צריך לשמור שהתכנון יוביל את קבלת ההחלטות. כשהשיקולים הם שיקולים זרים לתכנון, שם האיגוד צריך להשמיע קול. תכנון שנעשה בעיר חייב להיות בשיתוף הרשות המקומית שמייצגת את התושבים. ברגע שבא תכנון מלמעלה ומייצר תהליכים שעוקפים את הרשות המקומית, תפקידנו להתריע שזה לא מקובל, והיו די הרבה תהליכים כאלה בעשור האחרון.

למעלה: חריש. למטה: שכונת פסגות אפק בראש העין. בעיות תחבורה ועירוב שימושים צילום: עמית שעל

"בוותמ"ל בסופו של דבר אולי מקבלים תוצרים מהר יותר, אבל בדרך משלמים מחיר כבד מאוד. עצם עבודת הוותמ"ל עוקפת את הסמכות המקומית, שלא לדבר על תהליכי שיתוף ציבור. נכון שכל התהליכים האלה, שהם דמוקרטיים במהותם, יכולים לעכב יישום וביצוע, אבל אסור לעקוף אותם. צריך למצוא את הדרך להפוך אותם ליעילים יותר. זה אומר לספק יותר כוח אדם לוועדות הקיימות כדי שיוכלו לטפל בתוכניות, ולא לעקוף אותן".

הוותמ"ל סופגת הרבה ביקורת גם מאנשי "מחאת התכנון", שהתעוררה בשנה האחרונה בישראל. אתן תומכות במחאה?

גבריאלי: "ההתרשמות שלי היא שמדובר בתושבים שמנסים להתנגד לתוכניות מתאר עירוניות, בעיקר באזור השרון. אנחנו חיים במדינה שנעשית צפופה יותר ויותר, וצריך למצוא פתרונות דיור שיאפשרו ציפוף באיכות טובה. מהי איכות טובה - על זה אפשר לדבר; אבל הגדלת מספר הדירות בהרצליה, ברמת השרון או בהוד השרון היא כורח המציאות. אוכלוסיית המדינה גדלה ואלה מקומות שיש בהם ביקוש, וערכי הקרקע בהם מאפשרים בנייה צפופה יותר. תכנון שפוי לא אומר שלא מצופפים. כל יציאה מחוץ לעיר היא פגיעה בשטחים פתוחים, שאין לנו הרבה מהם".

קטושבסקי: "צריך למצוא את הדרך לצופף, ואלה המקומות שאפשר לצופף. פתרונות שהועלו בעבר כדי לעצור בנייה במרכז הארץ לא הועילו".

גבריאלי: "העובדה היא שאנחנו מדינה קטנה, והשכונות החדשות שנבנות היום בפאתי הערים הוותיקות עלולות להביא לתוצאות מאוד לא טובות מבחינה תכנונית. הדוגמה של ראש העין בולטת מאוד. כך נראית שכונה חדשה שאין בה תחבורה ציבורית, היא מרוחקת מתחנת הרכבת העירונית ויש שם בעיות קשות מאוד. את הפתרונות צריך לחפש דווקא בתוך המתחמים הקיימים".

"התחדשות עירונית זה לא רק פינוי־בינוי"

גבריאלי וקטושבסקי מדברות על הצורך לצופף ולעבות את המרקם הבנוי הקיים, אך דווקא הכלי ששימש לשם כך בעשור האחרון, תמ"א 38, סופג מהן ביקורת. "תמ"א 38 לא הוכיחה את עצמה, ולא עמדה במטרה שלשמה נחקקה - חיזוק מבנים נגד רעידות אדמה", תוקפת גבריאלי. "במבחן התוצאה, היא לא עבדה במקומות שבהם היא היתה צריכה לעבוד, אלא במקומות שבהם לא היה בה צורך. ביישובי השבר הסורי־אפריקאי שבהם הסיכוי לרעידת אדמה גבוה יותר - בית שאן, טבריה וקריית שמונה - היא לא עובדת. אז מה הרווחנו?".

בעלי הדירות במרכז הרוויחו.

גבריאלי: "וזו ממש לא היתה המטרה של תמ"א 38. אפשר להגיד שהתוכנית מאפשרת התחדשות באופן מהיר יותר, שזה נכון, כי בשביל לחדש בניין ולהוסיף לו דירות אתה לא צריך תב"ע. אבל זה לא צריך להיעשות על ידי תוכנית ארצית שמתייחסת למגרש הבודד”.

עינת קליש־רותם, ראשת עיריית חיפה החדשה. "פתאום רואים פוליטיקאי שמדבר במילים הנכונות" צילום: YNET

ואם נסתכל על תחום ההתחדשות העירונית בכללותו, לדעתכן הממשלה עושה די הצורך כדי לקדם אותו?

קטושבסקי: "הבעיה הבסיסית ביישום של התחדשות עירונית בישראל היא הפער בין מרכז לפריפריה. ככל שאנחנו הולכים יותר למרכז יש יותר התחדשות עירונית. היא לא תמיד נעשית מתוך ראייה כוללת של המרחב, אבל היא קיימת. הבעיה בפריפריה היא שהתחדשות עירונית בכלל לא מצליחה לקרות.

"בבאר שבע, התחדשות עירונית נדרשת קודם כל בשכונות ג' ו־ד', אבל דווקא שם אין כיום ערכי קרקע שמאפשרים התחדשות עירונית. יש תוכנית רצינית מאוד, אבל הכלים הקיימים כרגע הם בעיקר כלכליים, ולכן התחדשות עירונית לא תתרחש בשכונות הללו. הכלים חייבים להיות מקיפים הרבה יותר. אפשר להתחיל מהיבטים שהם לא בינוי" התחדשות של מבני ציבור, של המרחב הציבורי, של מערכות הדרכים, של עירוב שימושים".

גבריאלי: "חשוב להבין שהתחדשות עירונית זה לא רק לחפש איך אפשר להוסיף יחידות דיור ולהתעסק עם מכפילים. זו לא המשמעות של התחדשות עירונית בשום מקום בעולם. זה חידוש מרקם קיים במגוון דרכים, שתוספת בנייה היא אחת מהם - אבל בלי האמצעים המשלימים, גם זו לא התחדשות עירונית.

"בפריפריה, שבה אין ערכי קרקע שתומכים בהתחדשות, נוצר מצב מאוד לא בריא, שבו מצד אחד אנחנו מתכננים שכונות חדשות מחוץ לעיר במסגרת הדהרה להגדלת היצע הדיור, ומצד שני אנחנו לא נותנים את הכלים הנדרשים כדי לחדש את העיר עצמה. צריך להיות קשר בין הבנייה בחוץ להתחדשות העיר בפנים. חייב להיות איזשהו מקור של כסף ציבורי להתחדשות שכונות גם בפריפריה. זה לא יכול להתבסס רק על יזמות פרטית, אחרת נקיף את כל ערי הפריפריה בשכונות חדשות מבחוץ ובאמצע יהיה ואקום. זה המצב הכי גרוע לעיר”.

ובמרכז הארץ, שבו מתרחשים תהליכי התחדשות, זה נעשה באופן מוצלח?

גבריאלי: "שם האתגר הוא לתכנן באופן שעונה על צורכי האוכלוסייה שכבר גרה במקום. אי אפשר לעשות תהליכים כאלה בלי להבין מי האוכלוסייה, למי אנחנו מתכננים. זה לא סדרה של קובצי אקסל עם חישוב של מכפילים, ממש לא".

קטושבסקי: "צריך לחשוב איך מוודאים שמייצרים מרחב שבו אותה אוכלוסייה תוכל להישאר. לוודא שאנחנו לא מחליפים אוכלוסיות דרך ההתחדשות העירונית".

אחד הכלים שקיימים היום לתמיכה באוכלוסייה הוותיקה הוא קרנות התחזוקה, אבל ועדות התכנון נוטות שלא לאשר אותן.

גבריאלי: "הגורמים המשפטיים בוועדות אומרים על כל מיני כלים שמנסים להכניס בתוכנית ש'זה לא תכנוני, זה עניין קנייני'. העמדה שלי היא שאי אפשר לקדם תוכנית שאין בה את הכלים שיעזרו לה להתממש.

"גם בתקופה שבה התחלנו לדבר על דיור בר־השגה בעיריית תל אביב, ניסינו לחבר בדיוק את זה - להוסיף ייעוד של דיור בר־השגה לתוכנית של יזם שנמצאה בהליכים. מי שעצר את זה היו המשפטנים בוועדות המחוזיות, שאמרו 'זה לא תכנון'. הניסיון נפל, וכך אנחנו מפסידים אמצעים חשובים מאוד שיכולים לקדם דברים".

"סלילת כבישים תמיד היתה המשימה הראשונה".

פרויקט תמ”א 38 ברמת גן. "ההתחדשות העירונית לא תמיד נעשית תוך הסתכלות כוללת על המרחב" צילום: יריב כץ

מי שמסתובב בכנסי תכנון ומתכננים בישראל, לא יכול שלא לשים לב לפער המדהים בין התיאוריה מאירת העיניים המוצגת בהרצאות השונות, וכוללת מערכות הסעת המונים ושבילי אופניים המחברים ביעילות את אזורי העיר השונים אלה לאלה, עירוב שימושים ומרחב ציבורי מזמין - לבין המציאות בשלל השכונות הלא מתפקדות שהוקמו, ועדיין מוקמות, ברחבי הארץ. מאם המושבות בפתח תקווה, עבור בפסגות אפק בראש העין ועד העיר החדשה חריש - בכולן אין כל זכר לתחבורה ציבורית יעילה, וגם לא לעירוב שימושים.

הפער הזה גם מעלה שאלה אם המתכננים אכן יכולים להיות נאמנים לאמת המקצועית שלהם בבואם לתכנן עבור המדינה. "אפשר למצוא את הדרך", אומרת גבריאלי. "אין לזה מתכון, אבל מתכנן צריך לשמור על האינטגריטי המקצועי שלו: להיות מספיק פתוח וקשוב, לדעת לנהל משא ומתן ולהשפיע, ובדרכים האלה להגיע לתוצרים שלא יסתרו את האמת המקצועית שלו. אם הוא מגיע למצב בלתי אפשרי הוא צריך להתפטר, אבל בדרך כלל, עם גמישות מספיקה, מתכנן צריך להשיג את המטרות. זו לא חוכמה להגיד 'זה לא מתאים לי, אני הולך'".

אולי זה מה שהיו צריכים לעשות המתכננים שעומדים מאחורי טעויות תכנוניות כמו פסגות אפק או חריש.

גבריאלי: "נכון, אבל לא תמיד הדברים תלויים במתכנן. יכול להיות שהמתכנן הכין תוכנית נהדרת שיש בה כל מה שצריך כדי שהשכונה תהיה מוצלחת, אבל אחר כך מגיעים משרד התחבורה, ומשרדי האנרגיה והתשתיות, ואם הדברים לא מסתנכרנים, אז בסוף השכונה לא מוצלחת".

קטושבסקי: "הייתי לאחרונה בסיור בגרמניה וראינו איך בשכונות החדשות לא נכנס אדם לגור לפני שמערכת התחבורה הציבורית הפנים־עירונית מתחילה לפעול. בלי זה, גם השכונות שמתכננים שם היו יכולות להיות מוגדרות ככישלון".

עם יד על הלב, בתוך הבליץ של הממשלה למציאת פתרונות דיור, האם המתכננים - כסקטור מקצועי - לא נדרסו?

קטושבסקי: "לדעתי לא. תוכניות מתאריות רבות נעשות לפי העקרונות של התחדשות עירונית, עירוב שימושים והתכנסות פנימה וכל העקרונות התכנוניים הנכונים להיום. המתכננים לא מתקפלים ולא נאלצים להתקפל. ועדות התכנון כיום תומכות מאוד בתהליכים האלה. אני מרגישה שלמתכנן יש הרבה מקום דווקא בתקופה העמוסה הזו, של צורך בהרבה תוכניות ויחידות דיור".

מי אשם שאין תחבורה ציבורית נורמלית במדינה?

גבריאלי: "זה מתחיל מאיזה תהליך היסטורי ששם תמיד את סלילת הכבישים כמשימה ראשונה. לא הבינו בזמן שהדרך לפתח מדינה כל כך קטנה, שנמצאת בגידול כל כך גבוה, היא לאו דווקא בכבישים, אלא קודם כל באמצעים האחרים. זה משהו היסטורי שהתיקון שלו לוקח יותר מדי זמן".

מתי הבינו את זה?

גבריאלי: "באיחור של עשורים, אולי רק בשנות התשעים. אבל גם אז, היוזמה לבניית מערכת הסעת המונים בתל אביב ב־1993 היתה של העירייה, לא של הממשלה".

בשנות התשעים המדינה עדיין קידמה בכל הכוח את חוצה ישראל במקום את הרכבת.

גבריאלי: "היא היתה צריכה לקדם את הרכבת באותה עוצמה כמו את חוצה ישראל, לא במקומו. הבעיה היא שעד היום אנחנו לא נמצאים במקום הרצוי. עובדה שיש תוכניות שכבר מקודמות בשטח ואין פתרונות תחבורה ציבורית טובים מספיק עכשיו, כשבונים כל כך הרבה שכונות חדשות. בעיית התחבורה הציבורית היא הקשה ביותר בתחום התכנון בישראל, ופתרונות טובים לקפיצת מדרגה בתחבורה ציבורית ישנו מקצה לקצה את פני הארץ".

"הבחירה של קליש־רותם היא בשורה גדולה"

תופעה מעניינת נוספת שבאה לידי ביטוי בין היתר בכהונתן של קטושבסקי וגבריאלי עצמן, היא שבתחום התכנון נשים תופסות כמעט את כל תפקידי המפתח. מנהלת מינהל התכנון זילבר היא המנהלת השנייה ברציפות של מערכת התכנון בישראל, אחרי כהונתה של שוורץ (שלישית אם מחשיבים גם את שירה ברנד, ששימשה ממלאת מקום לאורך כמעט שנה). ברמה המחוזית משופעת המערכת במתכננות מחוז וביושבות ראש ועדות מחוזיות, וגם קודמתן של קטושבסקי וגבריאלי בתפקיד יו"ר האיגוד, האדריכלית עדנה לרמן, היא אישה.

איך אתן מסבירות את זה?

גבריאלי: "תכנון הוא מקצוע שבמידה מסוימת צריך להיות נטול אגו, לעומת אדריכלות, מקצוע סמי־אמנותי, שבאופן טבעי האגו קיים בו יותר. במקצוע התכנון אתה לא עובד לבד. אתה חייב להיות חלק מצוות רב־תחומי, ונשים עושות את זה טוב. זו יותר עבודה קבוצתית, יותר יכולת לפשרה, יצירת חיבורים".

עוד אשה בולטת מהתחום היא עינת קליש־רותם. עד כמה הבחירה שלה לראשות העיר חיפה היא בשורה לקהילת המתכננים?

גבריאלי: "בשורה גדולה. זו פעם ראשונה שאיש מקצוע מהתחום שלנו נכנס לעמדה פוליטית משפיעה. זה משמח מאוד: פתאום רואים פוליטיקאית שמדברת במילים הנכונות, שהדיון שהיא מעלה הוא דיון תכנוני. זה חשוב מאוד. אני מאחלת לה שהיא תצליח ליישם אפילו רק חלק מהדברים שהיא מדברת עליהם. החיבור בין תכנון לפוליטיקה הוא הכרחי, רק כך אפשר להשפיע - והיא הלכה על זה".