האם ראוי לשלול זכות ל"נכסים חיצוניים" בשל בגידה

השבוע סערו הרוחות בשל החלטת בית המשפט העליון, אשר אישרר את פסיקתו של בית הדין הרבני כי אישה שבגדה בבעלה לא תקבל חלק בדירתם של בני הזוג לאחר הגירושים.

אלא שהעמקה בפרטי המקרה מעלה כי הבעל בפרשה המדוברת הביא לנישואים מגרש וכסף לבנות בית על אותו מגרש – אשר אף נשאר רשום על שמו. נכסים מעין אלו נקראים בעולם דיני המשפחה "נכסים חיצוניים לשיתוף הזוגי".

מי שהפר אמון לא זכאי למתנות חינם צילום: שאטרסטוק

בניגוד לנכסים אשר נצברו במהלך שנות הנישואים, הזכות לשיתוף ב"נכסים חיצוניים לשיתוף הזוגי" אינה מעוגנת בחוק וודאי שהיא איננה אוטומטית. על פי חוק יחסי ממון אין לאף צד – גבר או אישה - "זכות" בנכסים מלפני הנישואין (כמו גם בירושות או במתנות שהתקבלו במהלכן). לפיכך, בית הדין הרבני פעל בפרשה זו על פי הסמכות שהוקנתה לו כחוק.

נכון כי על פי פסיקה (ולא חוק) שנקבעה במהלך השנים, נקבע כי ניתן לשתף בן הזוג (בדרך כלל בת הזוג) בנכסים חיצוניים לזוגיות, בייחוד כאשר מדובר בבית שבו מתגוררת המשפחה, בעיקר מטעמים סוציאליים. זוהי "דוקטרינת השיתוף הספציפי", אשר מטרתה לאפשר איזון צודק יותר בין הצדדים במקרים שבהם מרבית הנכסים הם בגדר "נכסים חיצוניים לזוגיות" .

כלומר לא נכון לומר כי בית הדין הרבני ואחריו בית המשפט העליון שלל את זכות האישה לשיתוף בדירת המשפחה – שכן אין כל זכות כזאת - אלא פשוט ניתן לומר כי בית המשפט העליון לא ראה לנכון להעניק לה יותר.

נזכיר, שכבר נפסק על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב כי בעל שבגד לא יקבל חלק בדירה אשר היתה שייכת לאשתו טרום הנישואים. אז הנה - האיזון ה"קדוש" נשמר.

מכאן, מדובר בשאלה פשוטה: האם ראוי כי בית הדין הרבני, באישור בית המשפט העליון, ישלול את הזכות לשיתוף נכסים חיצוניים בשל בגידה של בן/בת הזוג?

למעשה, החלטת בית המשפט אומרת דבר שהוא כמעט מובן מאליו: גברים, וגם נשים, צריכים וצריכות להבין כי לכל בחירה בחיים יש יתרונות וחסרונות. מי שזוגיות מונוגמית אינו מתאימה לו יכול לבחור, בתיאום עם בן או בת זוגו, באפשרות אחרת - זוגיות פתוחה או זוגיות מאפשרת. כיום, ניתן לעגן גם את האפשרויות האלה בהסכמים קבילים משפטית. ואולם, לא ניתן להפר אמון, במיוחד לא בתוך זוגיות אינטימית.

ככל שהזוגיות והאהבה נגמרו לא בושה לומר "מיציתי" או "אני לא רוצה יותר" – אך אין לקבל מצב שבו הזוגיות או הנישואין הם "על הנייר" בלבד. בוודאי לא כאשר מדובר בניסיון חסר תום לב לצבור זכויות סוציאליות ורכוש משותף ותו לא.

הניסיון דמגוגי להציג את הדברים כאילו "נשללו" ו"נלקחו" זכויות מאישה שבגדה אינו תואם את העובדות. בית הדין הרבני ובית המשפט העליון אחריו קבעו, בהתאם לחוק וכן, גם בהתאם למשפט העברי, כי אישה שבגדה אינה זכאית לזכויות עודפות, מעבר לזכאותה המוקנית לנכסים המשותפים שנצברו במהלך הנישואים.

אם מסירים ממעט ה"אנטי" האוטומטי והבלתי רצוני, ניתן לראות בהחלטה הגיון ואף ללמוד ממנה מוסר: אדם שמתנהג כלפי אדם אחר בדרך מחפירה, לא מוסרית או לא ראויה –לא ראוי לתת לו מתנות. האם זה עד כדי כך מופרך לטעון זאת?

הכותב שותף במשרד א. זיסמן שני המתמחה בדיני משפחה, גירושין ופרידה