בתנועה: מתרסק על המדרכה

היא נרדמה ואני הקשבתי לשירים של איימי מאן. זו זמרת נפלאה שהרבה זמן לא הקשבתי לה. וכשאני מאזין לה, אני נהפך למרגרינה ומתקרב לדמעות יותר מכפי שראוי להודות כשאתה מטר שמונים ושמונה. חצינו את כל רמת גן, מתגלגלים ומתקתקים בגלגלי העגלה. הבטתי בריצוף המדרכה. בילדותי לא ביקרתי בחו"ל אבל איכשהו הבנתי שהמדרכות מרוצפות באופנים שונים בארצות אחרות. רציתי לגלות את כל העולם, לראות את כל סוגי המדרכות שקיימים. ריצוף מדרכות היה לי לסמל של תאוות המסע. כאן, ברמת גן, הן היו תשבץ של ריבועי בטון קטנים. לא הצלחתי להיזכר איך נראות המדרכות בפרובאנס, אבל ידעתי שלמחרת אזכר. כי אז נהיה שם שוב.

לא היה לנו פשוט בחודש וחצי שעשינו בישראל. עבדתי יותר מדי בעבודה מתישה רגשית. אלישה עבדה גם היא, ובמקביל היתה אמא במשרה כמעט מלאה. הדירה הירושלמית ששכרנו היתה לנו זרה וקרה, והכל בה היה מעט דביק: המזלגות, הצלחות, מתגי החשמל, הטעם הספרותי שעליו העידו מדפי הספרים. ככה זה כשגרים אצל מישהו אחר.

איור: שמרית אלקנתי

ואז עפו רקטות, והבחירות למועצות המקומיות נגמרו בטעם חמוץ. אולי אסור לי לחוש בחמיצות, אני כבר לא גר כאן, אלא על שפת מצוק שמשקיף אל נהר בצרפת. אבל לך תבלע את זה. לך תשאיר את המקום הזה מאחור כשהוא תפור לך לרקמות חיוניות כמו קוצב לב. תכף נסחוב את הארץ הזאת, את כל כולה, לשפת המצוק ההוא. בינתיים איימי מאן שרה באוזניות מונולוג של תלמידת תיכון שזה עתה בגרה: "תכף אני עפה מהעיר הזאת/ או/ שאני שורפת אותה/ או/ יותר כאילו/ סתם מסתובבת בשכונה".

אין מקבילה עברית הולמת למונח האנגלי השימושי hometown. מבחינתי כל הארץ היא ההומטאון שלי. היא תמנון של מרצפות רבועות שלופת אותי ומשחרר ולופת שוב לקצב תקתוקי העגלה ופריטת הגיטרה שבאוזניות. אני נמלט ושב ושוב נמלט, או מתכנן הימלטות ומוותר, כמו הנערה בשיר, או חצי נמלט וחוזר, או חצי חוזר, או חוזר יותר מדי. נדמה לי שזה מה שקרה הפעם, חזרנו יותר מדי. בפעם הבאה נעשה את זה במידה.

רמת גן היא רעיון אמורפי. אתה מתגלגל בה להנאתך עם ילדה ישנה בשלווה, מאזין למוזיקה יפה וחושב מחשבות נוגות, ופתאום חולף על פני שלט שמבהיר שאתה בכלל בגבעתיים. צעד וחצי הלאה וזו כבר יד אליהו, ופתאום ערב יורד, התנועה מצטופפת, האיילון הפקוק נחצה ואנחנו בתל אביב פרופר. עכו מתעוררת כמו בפקודה. מביטה סביבה ומצביעה — "את זה!"

ה"את זה" כללי מאוד, האצבע שלה מורה על מגדלי משרדים, על האנשים הממתינים ברמזור, על מבקש מקלט החולף באופניים, על ריצוף המשבצות של מדרכת רחוב הרכבת ועל פס שביל האופניים השחור והרצוף שלאורכו. היא רוצה את זה, היא רוצה את תל אביב, ומרגע שאופף אותה אלנבי על חלונותיו המשוגעים והמוני ההולכים והשבים, כך גוברת בה הכמיהה. "את זה!", "את זה!".

ירושלים שיגעה אותה הרבה פחות מאשר אותנו. היו בה גני משחקים נפלאים ומוזיקה חיה במתחם התחנה כמעט כל ערב, וסבא וסבתא ודודים שעושים פרצופים משוגעים. היא לא יודעת להבדיל בין משה ליאון לעופר ברקוביץ', בין מזרח העיר למערבה. את רמת גן גמאה בשינה. תל אביב עבורה היא מקסם אורות. כשתעמוד על דעתה בטח כבר לא תרצה "את זה". אם כי מה אנחנו יודעים? אולי תרגז עלינו על כך שגזלנו אותה מארץ הבחירה, שמילאנו את ראשה בהבל אנטי־פטריוטי. אנחנו כבר מתכוננים לעשות אצלה שבתות ביצהר.

לא התגלגלנו עד תל אביב כדי שעכו תבחר בה. היתה לנו מטרה. הזמנו חברים להיפגש ללגימת פרידה. אלישה כבר היתה בדרכה לדירה ושעת החגיגה קרבה, אלא שאז נפתחו ארובות השמים ומבול תנ"כי ניתך על המדרכות המוכרות, מטביע ומעלים אותן. הסתתרנו תחת גגון של בטון בכניסה לסופר־פארם, בעודנו צופים בארץ הבחירה שוקעת ונעלמת. בתי הביטה בי בתמיהה וחקרה: האם גם זה העולם? אישרתי שגם זה.