סרטו החדש של הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה מרסק את הלב

הורה וילד אוספים לביתם ילדה קטנה שברחה מביתה בלילה קפוא, ומציעים לה לאמץ אותה כשמתברר שהיא בת להורים מתעללים ומזניחים. זוהי נקודת המוצא לסרטו החדש של הבמאי היפני הירוקאזו קורה־אדה "המשפחה שלי" ("Shoplifters"), שיוצא לאקרנים בישראל בסוף השבוע הקרוב.

"המשפחה שלי" חולף על פני כל עונות השנה, מכפור גדול לחום אימים. אב המשפחה מלמד את ילדיו איך לגנוב מחנויות ולאט לאט אנחנו מבינים שזו משפחה שנוצרה טלאים טלאים, כשכל אחד מששת דיירי הדירה הקטנה והמאולתרת הצטרף לתא המשפחתי בנסיבות אחרות. השאלה שצפה ב"סיפור משפחתי" חוזרת ועולה כאן: אולי קשרי המשפחה הטובים ביותר הם אלה שלא מבוססים על קשרי דם, אלא מתוך בחירה?

קורה־אדה זוכה ב"דקל הזהב". תפנית מקורית במערכה האחרונה צילום: אי פי איי

חלפו 20 שנה מאז שצופי הקולנוע הישראלים התוודעו לשמו של קורה־אדה. זה קרה עם סרטו העלילתי השני, "החיים שאחרי" (1998), אחד הסרטים היפים בכל הזמנים, שהתרחש בתחנת מעבר שבין העולם לעולם הבא, שאליה מגיעים אלה שזה עתה מתו. אף שהיה שונה בתכניו משאר סרטיו הוא הכיל בתוכו את התכונה האחת שמאחדת כמעט את כל סרטיו: עדינות.

מאז "החיים שאחרי", ערכו של קורה־אדה רק הלך ועלה כמו מניה חמה בבורסת הקולנוע העולמי. שלושה מארבעת סרטיו האחרונים זכו בפרסים בפסטיבל קאן עד שלבסוף "המשפחה שלי" הגיע לצמרת וזכה בפרס הראשי, "דקל הזהב". סטיבן ספילברג היה ראש חבר השופטים בפסטיבל קאן, והוא לא רק העניק לסרט הזה את הפרס השני בפסטיבל, פרס חבר השופטים, אלא גם קנה את הזכויות שלו מתוך רצון להפיק לו רימייק אמריקאי.

מתוך "המשפחה שלי" צילום: אי פי איי

סרטיו של קורה־אדה עוסקים במשפחות, אבל לעיתים נדירות הם יהיו מורכבים מתא משפחתי שגרתי. אלה כמעט תמיד יהיו משפחות שפורקו והורכבו מחדש, משפחות אד־הוק, שנוצרו מחיבורים אקראים בין אנשים שיוצרים תא משפחתי בין זרים. הנושא המשפחתי שחוזר בסרטיו כמו גם העדינות שלו כבמאי שמביט בעולם בעיניים טובות ורכות גורמיים לי לכנות את קורה־אדה "ניר ברגמן היפני".

"המשפחה שלי" הוא דרמה המשפחתית נוגעת ללב, שאותה מספר קורה־אדה כהרגלו מנקודת המבט של שטיח הטאטאמי היפני המסורתי, מקבלת תפנית מקורית במערכה האחרונה. אחרי שכבר בילינו בחברת המשפחה הלא צפויה הזאת ונשבנו בקסמה אנחנו זוכים להתבונן בה גם מהחוץ, באופן שבו היא נראית מנקודת המבט של התקשורת ורשויות החוק. רק אז אנחנו מבינים עד כמה זו היתה מסגרת משפחתית לא שגרתית.

זה החלק המבריק של הסרט, שגורם לנו להביט באותה סיטואציה משתי נקודות מבט הפוכות - לאהוב את המשפחה המשונה הזאת, אבל אז גם להירתע ממנה. ובעוד הקולנוע האמריקאי מלמד אותנו שבסוף הכל יהיה בסדר, בסרט הזה אב המשפחה מלמד את בנו את השיעור מהחיים: לפעמים הדברים פשוט לא מסתדרים.