נפוליטנית חריפה: המיני-סדרה "החברה הגאונה" מספקת קיטש מוגזם ומהנה

אחת הסופרות המדוברות ביותר של השנים האחרונות היא האיטלקייה אלנה פרנטה - שם עט שהזהות מאחוריו מעולם לא פוצחה בוודאות. למרות האנונימיות, ואולי דווקא בגללה, ספריה זכו להצלחה רבה ותורגמו לשלל שפות. ספר הביכורים שלה, "אהבה מטרידה", יצא ב־1992, והצליח אף שהיא סירבה להתראיין על מנת לקדם אותו. באמצע שנות התשעים הוא עובד לסרט והפך לקאלט. פרנטה לא מיהרה לנצל את הצלחתו, וחלף עשור שלם עד שהוציאה את ספרה השני, "ימי הנטישה", שהפך מיד לרב־מכר ועובד גם הוא לקולנוע. ב־2006 הוציאה אלנה פרנטה גם את "הבת האפלה". לאורך השנים פורסמו תחקירים המתחקים אחר זהותה, כולל ספקולציה שמאחורי השם הנשי מסתתר סופר גבר, וב־2016 בחר אותה מגזין "טיים" לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם.

אליזה דל ג'ניו ולודוביקה נסטי בסדרה "חברה הגאונה" צילום: סלקום TV

אחרי שכבשה את עולם הספרות והקולנוע, פרנטה מגיעה גם לטלוויזיה עם "החברה הגאונה", החלק הראשון בסדרת "הרומאנים הנפוליטניים" האוטוביוגרפיים שלה, שהפכה את נאפולי ליעד אטרקטיבי במיוחד עבור תיירים, שמחפשים את הלוקיישנים האותנטיים מהספרים שלה. המיני־סדרה החדשה, שביים סבריו קוסטנזו, היא אחת ההפקות השאפתניות של השנה האחרונה: יותר מ־150 שחקנים ו־5,000 ניצבים משתתפים בה (8,000 ילדים ו־500 שחקנים בוגרים נבחנו בתהליך ליהוק שנמשך שמונה חודשים) על סט של 20 אלך מ"ר שבנו 150 אנשי צוות בליווי כ־1,500 תלבושות, חלקן פריטים ארכיוניים מקוריים. הסדרה גם גרפה תשבחות בפסטיבל ונציה לאחר שהוקרנה בו בספטמבר האחרון.

בחודש הבא (19.12) יעלו כל פרקי "החברה הגאונה" לצפיית בינג' בסלקום TV וב־HOT VOD. הקו־פרודוקציה האיטלקית־אמריקאית הזאת (בשפה האיטלקית ובניב נפוליטני), המופקת על ידי HBO ושני ערוצי טלוויזיה איטלקיים, מתרחשת בשכונה ענייה בשולי נאפולי, שנבנתה עבור הסדרה באופן מוקפד ויפה, אפילו יפה מדי. היא מלווה את מערכת היחסים של שתי ילדות חכמות שנולדו בנאפולי אחרי מלחמת העולם השנייה על רקע איטליה המשתנה - סיפור שמוצג על פני סדרת "הרומאנים הנפולטניים" המלאה עד שהן נשים מבוגרות. נוסף על "החברה הגאונה", כל אחד מהספרים בסדרה עתיד להפוך למיני־סדרה.

מהרגע הראשון בלטה הסדרה על רקע הסדרות האמריקאיות. היא נטולת פטפוטי הסרק האמריקאיים המוכרים, וכל מילה שנאמרת כבדת משקל. בנסיון להביא קולנוע אירופאי "איכותי" לטלוויזיה האמריקאית, ניכרת השפעת הניאו־ריאליזם האיטלקי (בסגנון), כמו גם המלודרמות המשפחתיות האיטלקיות (בעלילה, אך לא בפלטת הצבעים). הפתיח בנוי מסדרת תמונות משפחתיות — אם בפרק הראשון ההתבוננות בהן מעט מבהילה בשל מספר הדמויות, בפרק השני אנחנו כבר מכירים כמעט את כולן.

עטיפת הספר

בשני הפרקים הראשונים שתי החברות, אלנה "לנו" גרקו (שהיא גם המספרת) ולינה "לילה" צ'רולו, הן תלמידות בבית הספר היסודי. אלנה היא ילדה טובה ושקדנית, שקטה וחסרת ביטחון, ואילו לילה היא גאונה מרדנית וחצופה שיכולה להרוג דרקון במבטה המתריס. אף ששתיהן מבריקות, השאלה אם הוריהן ייתנו להן להמשיך ללימודים על־יסודיים מלווה אותן כמו צל מאיים. המורה שלהן, שמזהה את הכישרון הנדיר, עושה כל שביכולתה כדי לוודא שהן יזכו להזדמנות לפרוץ מהקיום הפלבאי חסר העתיד שלהן. אך עבור משפחות עניות בנאפולי בשנות החמישים החשיבה על העתיד היא לוקסוס, ורבות מאמינות שעדיף שצאצאיהן יפרשו מבית הספר כמה שיותר מהר כדי לעזור בפרנסה - בטח ובטח כשמדובר בבנות.

אלנה ולילה גדלות לתוך מציאות מעמד פועלים קודרת, מלאה בסקסיזם ואלימות. רוב הזמן הן מסתובבות בשכונה הקטנה כשהן עדות לשלל טרגדיות. הן מבלות חלק גדול מזמנן בניסיון לפענח את עולם המבוגרים, שמכיל בעיקר דרגות שונות של ייאוש ושיגעון. חייהן מסובכים, מערכת היחסים ביניהן מסובכת (ומלאה בקנאה, מניפולציות, אהבה, כעס ותלות רגשית גדולה) והעתיד לוט בערפל. בפרקים הבאים אנחנו עתידים לפגוש אותן גם כנערות, שגהן הן מגולמות בידי שחקניות לא מוכרות.

השילוב של הילדות היפות, הרציניות והעצובות האלה, בעלות העיניים הפעורות, אסתטיקת הרטרו והתלבושות היפות מדי (לא יכול להיות שעניי נאפולי היו לבושים כל כך שיק) לפעמים מרגיש קיטשי כמו ציור "הילד הבוכה". אבל כמו ספריה של פרנטה, הוא אפקטיבי וממכר.