השיפור במדד הסביבה העסקית בישראל - אינו סיבה לחגיגה

לאחרונה התבשרנו כי, לאחר הידרדרות של 25 מקומות במהלך תשע השנים האחרונות, עלתה ישראל למקום ה-49 במדד ה-Doing Business של הבנק העולמי.

במשרד האוצר חגגו את הבשורה ואמרו כי הקמתה של ועדה בין משרדית שמטרתה לשפר את הסביבה העסקית בישראל נשאה פרי והיא הסיבה לעלייה בדירוג. חלקם עוד הגדילו וטענו כי מדובר בשינוי מגמה. האם יש סיבה לשמחה או שזו בבחינת שמחת עניים?

צר לי להשבית את השמחה, אולם אני סבור כי ישראל רחוקה מרחק שנות אור מהיעד הרצוי, שהרי מקום 49 במדד קלות עשיית עסקים אינו מכובד ומכבד כלל וכלל. ודאי כשאנו משתרכים אחרי מדינות נחותות מאיתנו במדדים הכלכליים כמו: גיאורגיה, ארמניה וטורקיה. יתירה מכך, מדד Doing Business אינו משקף רק מדד תחרותי ביננו לבין מדינות אחרות, אלא מהווה תמונת ראי מדויקת המבטאת את כל החוליים אותם חווה המגזר העסקי בישראל.

שר האוצר משה כחלון צילום: דור מנואל

המדד מפרט בעצם אילו מדינות נקטו צעדים שונים לצמצום הסרבול הרגולטורי והביורוקרטי ולהפחתת העלויות בכל התהליך של פתיחת עסקים. לכאורה על מנת לאזן, יש לציין כי ישראל מדורגת דווקא במקום טוב בהקשר של הקלה בתהליכי רישום נכסים ובהגברת שקיפות האינפורמציה באמצעות שדרוג אתרי המידע שלה כך שהם נגישים יותר וכוללים מידע רלוונטי לציבור. ברם אולם, בקטגוריה של הקמת עסק המודדת את מספר ההליכים הנדרשים להקמת עסק ירדה ישראל, בשנת 2018, ב- 8 מקומות מהמקום ה-37 למקום ה-45 הפחות מחמיא. זאת ועוד, גם בקטגוריה של קבלת אשראי לעסקים הידרדרה ישראל מהמקום ה- 55 אשתקד למקום ה-60.

יש להדגיש כי, החסמים העיקריים העומדים בפני מגזר העסקי ובעיקר בפני מגזר העסקים הקטנים והבינוניים, שחש זאת ביתר שאת, הם העדר נגישות מספקת למקורות אשראי, ביורוקרטיה חונקת ורמת רגישות גבוהה יותר בתקופות של צמיחה נמוכה כפי שאנו חווים כיום. מכל האמור עולה כי בכל הפרמטרים החשובים ביותר לקיומו של עסק בריא ולהצלחתו לאורך זמן אנו ניצבים הרחק מהרף המצופה. רוצה לומר: לא רק שאין כל סיבה לשמחה, אלא להיפך, האשראי עדיין מוגבל והרגולציה עדיין חונקת!

ראובן שיף צילום: עמית שעל

הגיעה העת להודות בעובדה, כי חסרה כאן התייחסות רצינית וטיפול אסטרטגי ויסודי בבעיה של העדר האטרקטיביות וכושר התחרות הנמוך בהשוואה למדינות אחרות ולא בכדי בשנים האחרונות ירד קרנה של ישראל כאומת הסטארט-אפ ואנו חווים ירידה חדה גם בייצוא של מגזר ההייטק. אין זה מקרי כי מספר ימים לאחר שפורסם מדד Doing Business לשנת 2018 התבשרנו כי שיעור הגירעון התקציבי "זינק" ב-12 החודשים האחרונים ל-3.6% מהתוצר שהם כ-40 מיליארד שקלים.

על רקע החריגה בגירעון התקציבי נשמעו קולות כי יש להקטין בכל מחיר את מסגרת ההוצאה התקציבית למשרדי הממשלה או לחילופין להעלות מיסים. אני מתנגד לקו המחשבה זה של העלאת מיסים כי צעד זה יקשה עוד יותר על התנהלותו של המגזר העסקי, יקטין את הצריכה הפרטית ואת ההשקעות הזרות, יוביל לבריחת מוחות לחו"ל וכל אלה עלולים להחריף עוד יותר את כל הפרמטרים החיוניים לקיום תקין של המשק ולגרום להקטנת הצמיחה.

כאן המקום לציין כי אני תמים דעים עם שר האוצר משה כחלון בהתנגדותו להעלות מיסים במטרה להקטין את החריגה בגרעון. לזכותו של כחלון יש לזקוף את העובדה שהוא השכיל להבין את מה שכלכלנים רבים נוטים לשכוח: למדינה ולעומדים בראשה, קיימת גם אחריות חברתית ואחריות כלפי המגזר העסקי וכי תפקידה של הממשלה הוא בין השאר לדאוג לסביבה עסקית נוחה שתקל על היזמים, שמייצרים מקומות תעסוקה. יש לערוך לאלתר תכנית אסטרטגית ארוכת טווח, המעודדת צמיחה ועידוד של השקעות פרטיות ולא לצאת ולהכריז רק באופן ספורדי על תכניות אד- הוק כגון "נטו משפחה" , "נטו תעשייה" וכו'. רק מדיניות המבוססת על ראייה ארוכת טווח תיצור סביבה עסקית ידידותית ויציבה שתשאיר את המשקיעים והמוחות היצירתיים בישראל ותהווה אלטרנטיבה ראויה לחלופות ויעדים מפתים בעולם הרחב. אשר על כן, לא רק שלא הגיעה העת לחגוג אלא שדרך ארוכה ועבודה קשה עדיין מצפה לכולנו.

הכותב הינו השותף המנהל של RSM שיף הזנפרץ ושות' רו"ח, נשיא לשכת רו"ח לשעבר