הסרט חיות הפלא: לא מגיע להארי פוטר פריקוול משעמם

זהו הסרט השני במה שהיתה אמורה להיות טרילוגיה חדשה — שאז הפכה לסדרה בת חמישה סרטים — שמחזירה את ג’יי.קיי רולינג לעולמות הכישוף שבהם התרחשו סדרת ספרי "הארי פוטר" שלה. אבל הפעם רולינג החליטה לוותר על כתיבת ספרים וכותבת מלכתחילה את התסריטים. שזו טעות: לרולינג יש אמנם כישרון גדול ומוכח בבניית עולמות מרובי דמויות ופרטים, אבל יש לה גם נטיה ללכת סחור סחור, להתפתל בעלילות משנה ובדמויות צדדיות, ולהרבות במידע ואנקדוטות. כל זה תענוג לקריאה בספר, אבל מיותר בסרט. לכן, שיתוף הפעולה שלה לאורך סרטי "הארי פוטר" עם התסריטאי סטיב קלובס, שהיה בעצם העורך הספרותי הכי קפדן שלה, היטיב עם שניהם. כעת שני סרטי "חיות הפלא" נראים כמו רצף סיפורי רנדומלי למדי שנע הצדה במקום קדימה.

ג'וני דפ (מימין) וזואי קרביץ בסרט. דפ היה צריך להוביל יותר צילום: איי פי

גיבור הסרטים האלה הוא ניוט סקמנדר (ניוט סלמנדרה בתרגום לעברית), בגילומו של זוכה האוסקר אדי רדמיין, חוקר חיות פלא שבסרט הקודם חושף במקרה את מקומו של מכשף־העל גריט גרינדלוולד — שעל אודותיו כבר למדנו ב"הארי פוטר ואוצרות המוות" — ואת מזימתו להרוס את עולם המוגלגים (האנשים שאינם קוסמים, כלומר אנחנו). בתחילת הסרט החדש גרינדלוולד (ג’וני דפ) בורח מכלאו, באותה סצנת פתיחה מוצלחת, וסקמנדר מתבקש — אם כי לא ברור למה, כי הוא הרי זואולוג בסך הכל — לסייע בלכידתו. ניוט הוא ככל הנראה הדמות הכי פלגמטית שנקראה להוביל סרט הוליוודי, וכך גם אופיו של הסרט כולו, שלא מצליח להישיר מבט לעיני הצופים שלו.

זה הסרט השישי שדיוויד ייטס מביים לכתבי רולינג, אחרי שביים את ארבעת הסרטים האחרונים והמצליחים בסדרת "הארי פוטר". יש לצדו צוות קבוע ומשובח, כולל הצלם פיליפ רוסלו, הדואג שהסרטים האלה ייראו מצוין. המצב משתפר דרמטית בכל פעם שהסרט מגיע אל גרינדנוולד ואל המאבק שלו עם חברו לשעבר, אלבוס דמבלדור. כן, הסרט הזה הוא כבר ממש פריקוול לסיפורי “הארי פוטר”, כולל כמה גיחות להוגוורטס, 70 שנה לפני שהארי פוטר הגיע לשם.

כשהעלילה מגיעה אל השניים, אי אפשר שלא לחוש עד כמה כל מה שקרה לפני כן היה בזבוז זמן. זה הסיפור שאנחנו רוצים לשמוע, אלה הדמויות שצריכות להוביל, ואלה השחקנים (ג'וד לאו וג'וני דפ) שהסרט צריך במרכזם. חבל שהסרט מושך את הזמן ומגלה קמצנות גדולה כשזה מגיע לסצנות המוצלחות בסרט.