תופרת טלאים: האמנית ענבר חסון מחברת עבודות ישנות שלה ליצירה אחת

עבודותיה הגדולות של ענבר חסון נראות כמו סצנות ממחזה תיאטרון: אשה עירומה שעל גופה מונח מגש פירות שוכבת על שולחן שלצדו שני סועדים, אשה אחרת סגורה בחדר באשפוז פסיכיאטרי, בני זוג שנמצאים באותו החדר אך נמנעים מלהביט זה בזה. הגודל של היצירות, הדרך שבה הן פרושות על הקנבס ברישול מכוון והתלייה שלהן בחלל שאינו גלריסטי במהותו, הופכים את הצפייה בהן לחווייתית עוד יותר

.

"מציאות מקוטעת", שמוצגת בלובי של מלון דיאגילב בתל אביב (עד סוף דצמבר), היא תערוכת היחיד הראשונה של חסון (45), מעצבת פנים בהכשרתה, שחיה ועובדת בשמונה השנים האחרונות באמסטרדם. "הייתי מעצבת מאוד לא־אמנית" היא מספרת על עצמה, "תמיד הקפדתי לייצר מוצר עבור מי שעומד מולי. אבל אז הגענו לאמסטרדם ואמרתי לעצמי שזה תורי לבחור את הדלת המסתובבת שלי, ושמדובר בהזדמנות, במקום נפלא לקבל בו השכלה אמנותית וגם להיות בו אמנית".

אז היא נרשמה לאקדמיה לציור ואקרס. "זה בית הספר הכי קלאסי שיכולתי למצוא שם: תוכנית של חמש שנים, מאוד אולד־פאשן. מקום שהמילה 'קונספט' לא קיימת בו ושהמילה 'סיפור' לא נאמרת בו. מקום שנותן לך בעיקר ארגז כלים".

חסון על רקע יצירה מהתערוכה. "אספתי עבודות ישנות והתחלתי לביים אותן כסצנות" צילום: אוראל כהן

למה בחרת דווקא בו?

"רציתי שיהיה בידיי ארגז הכלים הזה קודם כל. ורק אחר כך לשאול את עצמי מה אני רוצה לעשות איתו, מה אני רוצה לספר. אחרי שסיימתי את הלימודים הייתי במצב קצת מוזר, כי המסלול שממנו בגרתי הוא לא זה שבאופן טבעי רציתי להשתייך אליו. פחות עניין אותי להיות שייכת לשיח הזה, ולשיח שכן רציתי להשתייך אליו לא היה לי הרקע הנכון. אבל בשנתיים מאז סיימתי, מצאתי את עצמי ממש עובדת בתור אמנית. קיבלתי מהעירייה סטודיו שזו חלק מהפריבילגיה של לגור במקום כזה".

הדימוי קודם למשמעות

"העבודה על הסדרה החלה כשלקחתי עבודות מהלימודים, פורטרטים וטבע דומם, והתחלתי לביים סיטואציות, קצת כמו במאי או תסריטאי שיש לו את הקאסט וצריך לייצר ממנו עלילה", מספרת חסון. את העבודות הניחה על מצע של קנבס ענק וביימה סביבן סיטואציות. כך, למשל, בעבודה עם האשה העירומה השוכבת על שולחן האוכל “שתולות” חמש עבודות שונות שלה מהעבר ובהן פני הדמויות, צמחים, אוכל ועוד. "לציור שאני מציירת מסביב להן אני מתייחסת קצת כמו לתפאורה".

הצופים אמורים להבין ששתולות בכל יצירה עבודות קודמות?

"הדימוי צריך לעבוד בפני עצמו, בלי הקונטקסט ובלי הוראות הפעלה. אני משתדלת לא לספר אף סיפור עד סופו, שלא יהיה לגמרי ברור אם מדובר בסיטואציה חיובית או שלילית, במשהו עם חוש הומור או לגמרי רציני — שהדברים יהיו קצת עמומים כדי להשאיר אותם פתוחים לפרשנות הצופים. יש נושאים שמעסיקים אותי בעבודות, כמו זכויות נשים, כפייה דתית ועוד — אבל חייב להיות חיבור בין הדימוי לרעיון. לרוב אתחיל מהדימוי ואז אצוק לתוכו את המשמעות".

יצירה מתוך התערוכה צילום רפרודוקציה: יפעת זוהר

פמיניסטית בעל כורחה

"אני פמיניסטית בעל כורחי", אומרת חסון וצוחקת, "אין לי הרבה ברירה אלא לעסוק בנשים, מתוקף היותי אשה. זה מקביל לזהות שלי כיהודייה: כשחייתי בארץ חשבתי שאני אתאיסטית לחלוטין, אבל רק כשיצאתי הבנתי שאני יכולה להגיד את זה עד מחר, אבל אין לי ברירה אלא להיות יהודייה. למזלי, אני לא חיה באירופה בשנות השלושים של המאה הקודמת.

"מה שאני יכולה להגיד בביטחון הוא שבהולנד הנשים מאוד חזקות. יש אמנם עדיין הבדלים בשכר, אבל מבחינה חברתית מרגישים שיש שוויון. הן ייסעו בשלג על אופניים, יעבירו בעצמן דירות. הן לא רוצות שיפתחו להן את הדלת או ייקחו מהן תפקידים שאנחנו מגדירות כ'גבריים'. הן לא ‘נהנות’ מהג'נטלמניות, מוותרות על 'טובות ההנאה'".