ביהמ"ש העליון: חוקי עזר של רשות מקומית גוברים על מדיניות השלטון המרכזי

מוגש מטעם DUN'S 100

בית המשפט העליון, מפי כב' השופט אלכס שטיין (ובהסכמת כב' הנשיאה חיות וכב' השופטת ברון) נתן לפני ימים אחדים פסק דין תקדימי, אשר מהווה "רעידת אדמה" של ממש לעוסקים בתחום המשפט המנהלי בכלל, ובתחום הרשויות המקומיות בפרט.

המדובר בערעור מנהלי בו נדונה הסוגיה הבאה: האם על המועצה האזורית עמק יזרעאל מוטלת חובה לפנות על חשבונה פסולת של מפעל המצוי בתחום שיפוטה, אם לאו.

הנחת המוצא היא כי אשפה ביתית כלולה בתשלום הארנונה המשולם ע"י הנישומים וכי רק פסולת עודפת/חריגה צריכה להיות מפונה על חשבון בתי העסק.

בסוגיה זו ממש ניתנו בשנים האחרונות מספר פסקי דין של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. כך בבג"ץ עירית חולון (בג"צ 1756/10) קבע ביהמ"ש כי יש לקבוע אמת מידה כמותית לפינו "אשפה בסיסית/ביתית" – אשר תכוסה על ידי תשלומי הארנונה והחובה לפנותה תחול על הרשות המקומית וכי רק מי שמייצר "אשפה חריגה" יהא חייב לפנותה על חשבונו.

בהתאם לכך, קבע ביהמ"ש כי כל עוד אין לרשות המקומית חוקי עזר אשר בהם קבועים קריטריונים ברורים אשר עורכים אבחנה בין סוגי האשפה האמורים, אין היא רשאית לגבות מהנישומים אגרת פינוי אשפה.

מאוחר יותר, בפסה"ד בעניין "סלע קפיטל" (בג"צ 826/14) נקבע כי השלטון המרכזי (משרד הפנים) יפרסם אמות מידה מתאימות אשר יקבעו מהי פסולת בסיסית ומהי פסולת חריגה.

ואכן, ביום 11.2.18 פורסם חוזר של משרד הפנים אשר קבע נוסחה רלוונטית לאבחנה בין פסולת בסיסית לפסולת חריגה.

לאור כל האמור, טענה המערערת, במקרה שלפנינו, כי המועצה חייבת להתאים את חוקי העזר שלה לאמות המידה שנקבעו ע"י משרד הפנים, וכי כל זמן שאין לרשות המקומית חוק עזר התואם את הקריטריונים שנקבעו ע"י משרד הפנים היא חייבת לפנות את כל האשפה שבתחומה על חשבון תשלום הארנונה, ללא גביית תשלום נוסף.

מתן פריידין צילום: יח"צ

בית המשפט העליון דחה את הערעור תוך שהוא קובע דברים ברורים ונחרצים, הן באשר לתקופתם של חוקי עזר, הן באשר לעצמאות השלטון המקומי, כדלקמן:

"לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי המערערת מבקשת מאתנו ארבעה דברים בלתי אפשריים.

ראשית, המערערת מבקשת מאתנו, הלכה למעשה, כי נבטל סעיפים 41 ו-42 לחוק העזר בדבר שמירת איכות הסביבה יחד עם סעיפים 8 ו-9 לחוק העזר בדבר אשפה. למצער מבקשת המערערת כי נתעלם מסעיפים אלו כאילו אינם קיימים, חרף העובדה שמדובר בחיקוקים אשר חוקקו על ידי מועצה אזורית, כדת וכדין, מכוח סמכויות שניתנו לה בפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) (להלן: פקודת המועצות המקומיות או הפקודה), אשר אושרו על ידי שר הפנים מתוקף סמכותו לפי סעיף 22 לפקודה ואשר נהנים בשל כך מחזקת התקינות… מדובר בבקשה מרחיקת לכת שעילתה איננה חוסר סמכות של רשות מקומית, אלא חוסר תיאום בין חוקי העזר שלה לבין מדיניות השלטון המרכזי בנושא של פינוי אשפה אשר טרם עוגנה בדבר חקיקה.

כמו-כן, מבקשת מאתנו המערערת כי נתגבר על הכלל היסודי אשר קובע את עצמאות השלטון המקומי בפועלו בנושאים מוניציפליים ואת היותו חסין מהתערבות השלטון המרכזי… וכי נצווה על המשיבה לפנות אשפה תעשייתית בתחומה מבלי לבסס את הצו שייצא מתחת לידינו על דבר חקיקה שמאפשר לתת צו כזה.

בקשתה הנוספת של המערערת היא שנפרש את פסקי הדין אשר ניתנו בעניין סלע קפיטל ובעניין עיריית חולון בהתאם להשקפתה ונקבע כי הם מטילים חובה על רשויות מקומיות לפעול בעניינים של פינוי אשפה בהתאם לחוזר משרד הפנים. הלכה למעשה, מבקשת מאתנו המערערת כי ניתן מעמד בכורה למדיניות פינוי האשפה של השלטון המרכזי ונכריז כי הדין הרצוי (מבחינתה) הוא גם הדין המצוי.

פשיטא הוא, כי לבקשות אלה אין בידינו להיענות".

עע"מ 6525/17 זנלכל בע"מ נ' המועצה האזורית עמק יזרעאל , פורסם ב"נבו" פס"ד מיום 8.11.18