אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי

להביט בעיני לוליין שחוצה את ישראל

"שביל ישראל: התהלוכה" של מירב הימן ואילת כרמי היא יצירה שמהפנטת אותך מהרגע הראשון. קודם כל תופס אותך הגודל, משום שעבודת הווידאו מוקרנת על גבי שלושה קירות במלואם (כחלק מהתערוכה "הזדמנות אחרונה לראות" במוזיאון פתח תקווה לאמנות). בשלב השני את נפעמת מהדימוי: עשרות אנשים, רובם נשים וילדים, צועדים לאורך שביל ישראל באביזרי קרקס בתהלוכה שנדמית כסצנה מסיפור מיתולוגי או תנ"כי. ולבסוף את מתמקדת בשברירי השנייה הכי מרגשים - הקלוז־אפים על פניהם של כחמישים הניצבים שאתגרו את עצמם בצעידה הזאת, שהיא סיזיפית ומשוגעת - מטאפורה הולמת לחיים במדינה שלאורכה צעדו.

רעות ברנע

מתוך "שביל ישראל: התהלוכה". וידיאו שמוקרן על גבי שלושה קירות

לראות סרטי תעודה בגליל העליון

פסטיבל דוקאביב גליל מתקיים בימים אלה בפעם העשירית במעלות־תרשיחא ויציג, בין היתר, בכורות של שני סרטי תעודה חדשים ומצוינים, שנעים על הגבול שבין סרטי ספורט למלודרמות אנושיות נוגעות ללב. הראשון הוא "סולו חופשי", אחד מארבעת סרטי התעודה הכי מצליחים השנה בארה"ב, העוסק במטפס הצוקים אלכס הונולד, שמחליט לטפס על הצוק הגבוה, התלול והמסוכן בעולם בידיים חשופות, ללא חבל וללא רשת בטחון. דמיינו את "משימה בלתי אפשרית", אבל בלי פעלולנים.

הסרט השני הוא "צ'אפה שלנו", שמספר על שיקומה של קבוצת כדורגל ברזילאית, אחרי שכמעט כל שחקניה ומנהליה נהרגו בהתרסקות מטוס. גם מי שכמוני ממש לא מתעניין בכדורגל יתפעל מהסרט שעוזר להבין מה המשמעות של נבחרת הכדורגל בחייה של עיר קטנה (יחסית) בברזיל.

יאיר רוה

מתוך "סולו חופשי". כמו "משימה בלתי אפשרית" בלי פעלולן צילום: Jimmy Chin

להעביר את החורף לצד מקלון אוסטרלי

שבת קרירה במקצת זימנה לנו בוקר תרבותי. ארזתי את חברותיי, על בעליהן וילדיהן, וקפצנו למוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב.

תחילת המסלול בחרקים, שמצויים בו בהמוניהם, והם החי היחיד שבאמת חי שם (באקווריום!). לא בכדי זה האגף הפותח: מה שנדמה היה כחלום ביעותים התגלה כאטרקציה העיקרית לילדים.

מתוך אוסף החרקים של מוזיאון הטבע. החלק שהכי הלהיב את הילדים צילום: באדיבות מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באונ' ת"א

עשרות פוחלצים מכל המינים מוצבים במרחק נגיעה, עמדות אינטראקטיביות ממחישות תהליכים כמו זיהום, ציד ובנייה, וגולת הכותרת: אוסף ייחודי של חיות ארצישראליות שניצודו עם השנים לטובת המדע. בלט בנוכחותו: שלד עצום של לווייתן שניבט מכל קומות המוזיאון. בלט בהיעדרו: כזה – רק בדינוזאור.

אז אולי זה לא מנהטן או די.סי, אבל היי, סוף סוף גם לנו יש מוזיאון טבע, והוא לא רע בכלל.

עדי אהרוני

לקבל מנה נעימה של דכאון נעורים

שלמה ארצי כתב פעם: “הנעורים יפים, הקיץ אין סופי". ובכן, אינני נער וגיל ההתבגרות הוא זיכרון מעומעם שאני מנסה להדחיק, כי בינינו - הנעורים לא תמיד יפים ויש בהם גם הרבה חורף. השבוע נזכרתי באמת הזאת בזכות הרוק המלנכולי של להקת אשור, שתשיק ביום ראשון אלבום בכורה במועדון לבונטין 7.

אשור בהופעה. שירי רוק מלנכולי על התבגרות צילום: דן אמיר

הלהקה מורכבת מבני נוער שכותבים על התבגרותם. השירים שלהם לא יגיעו לפלייליסט של גלגלצ, המוסיקה והטקסטים מורכבים, ארוכים ולעיתים קשים לעיכול. אבל הם הצליחו לסחוף אותי למערבולת חושים: נהייתי מהורהר, מדוכדך, תזזיתי, נסער ולעיתים קופצני ובהיי. בקיצור, נזרקתי לשעה קלה לגיל ההתבגרות.

שלומי דונר

לקרוא שירה בתוך אוקיינוס של סלפיז

אטיקוס הוא משורר אינסטגרם (@atticuspoetry) שמפרסם מדי יום שירים קצרים ופתגמים שעוסקים כולם באהבה וזוגיות. באמצעות מילים ספורות הוא מדייק ומתמצת את הקשר הזה שכולנו חושבים, תוהים ומנסים לפענח. נכון, זה קצת קיטשי ולפעמים הוא כותב את המובן מאליו באופן מתקתק למדי, אבל צלילה לעשרות הציטוטים שלו (שאת חלקם כבר הספיק לאגד בשני ספרים שהפכו לרבי מכר של הניו יורק טיימס) מספקת חוויה מרגשת, ונחמד להציץ בכל בוקר ולבדוק מה יש לו להציע היום. זהותו נשמרת בסוד גם בעידן שנדמה שהפרטיות כבר חלפה מהעולם, מה שהופך את חשבון האינסטגרם שלו (916 אלף עוקבים) למסתורי עוד יותר.

מאיה נחום שחל