בבוקר, ובחווה ליד ראש ציפור בפארק הירקון אסף גל מוביל את הכבשים אל האחו, בעזרת שני כלבי בורדר קולי תזזיתיים שמשליטים בעדר סדר מופתי. האחו נמצא למרגלות גבעת נפוליאון, התל שבו חנה הקיסר הצרפתי. מעבר לו מתנשא בניין הטיל של האדריכל אילן פיבקו, ומאחוריו קו האופק זרוע במגדלים של תל אביב. זהו בוקר של אחרי הגשם, האוויר מלא באלפי דבורים, הקרקע עטורה חלזונות שממהרים להזדווג, סביב אפשר לשמוע ציפורי שיר, או לאתר עקבות של חיות הבר שמסתתרות כאן, למשל תנים ונמיות. גל (40) שורק במשרוקית מיוחדת ונותן פקודות בשתי שפות: הזכר כאוס מבין עברית, בתו פאודה, מבינה אנגלית בריטית. והכבשים יוצאים לעבוד.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הם כאן כדי להפריח את השטח הזה. זהו פיילוט לפרויקט רחב יותר, שמבקש לשקם את 52 השטחים הטבעיים שנותרו בתחומי השיפוט של עיריית תל אביב־יפו. אם הפיילוט יוכיח את עצמו, עדרים נוספים יצאו לשוח ברחבי העיר. מי שיזם את הפרויקט הוא ליאב שלם, האקולוג של חברת גני יהושע ויועץ אקולוגי לעיריית תל אביב־יפו. כשהכבשים מלחכים את העשב, הוא מסביר, הם מדללים את העשבייה, כפי שעשו כאן שלל עדרים במשך אלפי שנים. כשהם נעלמו, האיזון האקולוגי התערער: העשבייה הדגנית — חיטת בר, שיבולת שועל וכל השאר — צמחה פרא וחנקה זנים אחרים, בעיקר פרחים, שלא יכלו לקבל אור ומספיק משאבים מהקרקע. כשהכבשים אוכלים להם בנחת כעת, הם מזמינים בחזרה את הכלניות, הצבעונים, הנרקיסים, האירוסים ועוד. את הגבעולים שלהם הכבשים לא אוכלים — יש בהם חומרים לא טעימים, מבחינתם.
"כך אנחנו מאפשרים למינים רגישים יותר לפרוח", מסביר שלם (40), ומראה לי את ההבדל בצפיפות העשבייה בגבעת נפוליאון, באזורים שבהם הכבשים רועים. "כשאתה נוסע לדרום בימי הפריחה, ל'דרום אדום', זה קורה משום שבאזורים האלה יש מרעה, מה שמאפשר לכלניות לפרוח. וזה בעצם מה שיקרה כאן בפברואר הקרוב".
כדי לשקם את הטבע, צריך לשקם את הטיפול בו. הכבשים מייתרים את הצורך בחומרי הדברה נגד עשבים, במכונות גיזום, בטרקטורים שחורצים את הקרקע. כשרוצים להשיב את הריאה האורבנית הזאת לימיה כטבע ארץ־ישראלי פראי, חוזרים לאופן שבו נהג האדם בטבע אז. שלם מסביר, למשל, ששימוש במכסחות דשא או טרקטורים לניקוי עשבייה, כמו גם כניסת ציוד מכני לבניין או פיזור פסולת בנייה, מאפשרים את כניסתם של מינים פולשים חזקים (צומח רודראלי), שדוחקים את המינים הטבעיים, או של מינים שמשתלטים על אחרים. לכן כיום בשדות שבשולי הערים נתקלים רק במרבדים של חרציות או חרדלים.
"המטרה שלנו היא לייצר שטח מגוון", הוא אומר. "אנחנו מסירים את שכבת הקרקע הראשונה (כדי לסלק את הזרעים של המינים הפולשים), ואז מביאים אדמה חדשה לחלוטין, בדרך כלל חמרה ללא זרעים. אחר כך אנחנו מפזרים זרעים של פרחי בר שאופייניים לאותו בית גידול: סביונים, כלניות, נוריות, נרקיסים ועוד. הזרעים האלה מגיעים מבתי גידול קרובים שבהם הפרחים הצליחו לשרוד".
גל נותן פקודה לפאודה וכאוס והם מדהירים את העדר במעלה גבעת נפוליאון. כאוס מוביל, פאודה מגדרת מהצדדים כדי שהכבשים לא יגלשו למקומות שבהם מטיילים אנשים. גילי, נער שעושה שנת שירות בחווה ומסייע לגל, מבחין בפודל ענקי שמתקרב לעבר העדר, ניגש לבעליו ומבקש באדיבות שיתרחקו קצת כדי לא להבהיל את הכבשים. "המטרה של רועים רגילים היא לגרום לעדר לאכול כמה שיותר. כאן המטרה שלנו היא לא להאביס את העדר אלא לווסת את הצמחייה", מדגיש גל, ובכל זאת, הכל מתבסס על ליחוך מספק. "תראה", הוא מצביע על הכבשים, "עוד כמה דקות הם יורידו את הראש ויתחילו לאכול. זה מעיד על רגיעה. בכל פעם אנחנו בוחרים אזור אחר בגבעה ועושים לו טיפול כירורגי, לא מכסחים את כל העשבייה. לכן לפעמים אני נאלץ לעבוד באזורים מסוימים רק עם חצי העדר — שמונה 16 כבשים, ממש כמו בשיר של יהונתן גפן. כרגע לא צריך יותר".
הכבשים משתייכים בעיקר לשני גזעים ישראליים, אסף ואופק, שמעצם העובדה שפותחו כאן אוהבים את העשבייה המקומית. הכבשים שייכים לעירייה, הכלבים לגל: את כאוס הוא ייבא מווילס, פאודה היא כאמור הבת שלו ושל הכלבה של עדי אתרוג, אלופת הארץ ברעיית כלבי בורדר קולי. פאודה בת פחות משנה, עובדת כבר חודש וחצי, וגל צופה לה עתיד רעייה מזהיר. זה לא מובן מאליו — לא כל הבורדר קולים, מתברר, אחוזים ביצר עז לרדוף אחרי כבשים.
גל הוא מאמן כלבים ומאלף כלבי שיקום לילדים ומבוגרים. לרעייה הגיע דרך אתרוג, חברה טובה שלו. הוא חי עם כאוס ופאודה ושלושה כלבים נוספים (מזן ג'ק ראסל) בבית צמוד קרקע בשכונת צהלה, לא רחוק מפארק הירקון. והוא אוהב את הכבשים שהוא רועה פעם בשבוע, במשך שלוש שעות, ודואג להם. הם לא נגזזים, הוא מדגיש, הנקבות לא נחלבות, וכולם זוכים להסתובב במרעה פתוח במקום לחיות כל חייהם בדיר.
הרעיון הגיע בכלל מניו יורק: בפארק ברוקלין עזים מנכשות את העשבים. אבל עזים אוכלות הכל, גם את הפרחים שרוצים לעודד כאן, ולכן בארץ עובדים עם כבשים. "הרעיון לעבוד עם כבשים הגיע מאנשי קק"ל", מספר שלם. "מאפשרים לבדואים לרעות בשטחי קק"ל כדי לדלל את הצמחייה. לנו זה נראה קצת מסובך כי הכבשים בשיטה הבדואית הרבה יותר משוחררים, ואילו אנחנו פועלים באזורים שבהם נמצאים נופשים".
יש סיכוי שבעתיד הכבשים גם יתחילו לגזום את הדשא בפארק?
"בצרפת ובאירלנד נהוג לתת לכבשים לגזום את הדשא, וגם בהרבה בתים פרטיים יש כבש שזה התפקיד שלו. אבל שם יש הרבה גשמי קיץ, והכבשים בעצם אוכלים את האחו. כאן מדובר בדשא שנשתל מלאכותית, זה פחות מתאים. אבל בעתיד תראה את הכבשים מסתובבים באזור ראש ציפור, ששטחו מאות דונם".
וזה לא רק השיקום הקונקרטי, עידוד הפריחה. שלם מספר על כנס במלבורן, אוסטרליה, שבו השתתף, שם דובר רבות על הצורך של בני אדם לחיות בתוך סביבה טבעית, כזאת שתאזן את האינטנסיביות העירונית. "אדם צריך את המקומות הטבעיים האלה, לרוץ חופשי עם הילדים שלו ולראות את התחלפות העונות. המטרה שלנו היא לחבר את האנשים לטבע כמה שיותר, זה מה שעומד מאחורי השיקום".
מההיבט הרגשי הזה, מה ההבדל בעצם בין פארק עירוני שבו יש דשא לפארק עירוני טבעי יותר, עם פריחה או חורשה?
"אני חושב שיש מדרג, לפחות באפקט הנפשי. לכל מקום יש היתרונות שלו, אבל ככל שהמקום טבעי יותר כך יש יותר תחושה של רגיעה, של באלאנס. וחשוב לבחון איך אנחנו מייצרים שטחים טבעיים כדי ליצור באדם את תחושת הפליאה של התחלפות העונות, את הסקרנות. פתאום אתה נתקל בבעל חיים שאתה לא רגיל לראות, למשל תן, שועל, נמייה, ירגזי, דוכיפת. המקומות האלה מאפשרים לאדם האורבני להרגיש לכמה שעות את הטבע שנלקח ממנו כבר מזמן".
