בתנועה: והייתי כולי צעקה

יש מריבות זוגיות שמתחילות בכתם של שפתון על הצווארון. יש כאלה שראשיתן בסעיפים מסתוריים בדו"ח האשראי. שלנו התחילה בבעיות תחבורה ברמאללה. סגרתי שם יום עבודה עם קבוצה ואז התברר שכל הדרכים לירושלים חסומות: אחת בפקקים כבדים שגשם פתאומי החמיר, אחרת במחסום פתע. דרך שלישית היתה פשוט סגורה: נהגים שבאו מהעבר האחר אותתו לנו באורותיהם שאין מעבר.

הייתי בחזית של אוטובוס תיירים ומאחוריי ישבו 19 אמריקאים, בני ערובה פתאומיים של תשתיות הכיבוש. מצאנו דרך רביעית אבל היא דרשה עיקוף צפוני דרמטי והמסע לירושלים נמשך בסופו של דבר שעתיים וחצי. אי שם במהלכו סימסה לי אלישה: "אני ועכו באות לאסוף אותך". הספקתי לסמס לה שנאחר מאוד. רציתי להוסיף שלא תבוא, כי אחרי כל כך הרבה זמן בישיבה אעדיף לטייל קצת ברגל, אבל הסוללה נמקה ומתה לפני שהספקתי. נו שוין.

איור: שמרית אלקנתי

היא היתה שם ברגע שהגענו אל חזית המלון, ישבה ברכב והמתינה לי. חוסאם, הפרטנר שלי בהדרכות, הציץ פנימה להגיד לעכו שלום והבהיל אותה בלי להתכוון. נפרדתי ממנו ונכנסתי למכונית, פנינו לתוך דרך חיל ההנדסה ומיד הצטרפנו לפקק נוראי. "אלוהים ישמור, רק זה היה חסר לי", אמרתי, והוספתי בעוונותיי: "בעצם די חבל שבאת עם האוטו. אני ממש חולה מהכביש".

היא החליקה לשוליים ועצרה בתחנת אוטובוס בפתח שכונה חרדית. "רד", אמרה.

"די בחייך. סעי".

"לא". קולה היה קפוא כליל שלג ירושלמי. "לא מוצא חן בעיניך שבאתי לאסוף אותך? אתה מעדיף ללכת ברגל? רד. נתראה בבית".

"נו, אל תהיי טינאייג'רית. קצת צפוף לי פה מאחורה עם הילדה, ואני קצת תשוש מהיום שהיה ולא יצא לי טוב מה שאמרתי, אבל בואי ניסע הביתה".

"אני אסע הביתה. אתה תלך. רד".

איכשהו בסוף היא ויתרה ונסעה. הדרמנו למושבה הגרמנית ועשינו עצירת סושי. סיפרתי לה על היום שהיה לי ועל שיר של אברהם חלפי שחלקתי עם הקבוצה בסיומו. ראיתי שזה לא מעניין לה את קצה הצ'ופסטיק. היא היתה עדיין שם, מאחורי ההגה, עדיין פגועה ממחוות הטרמפ שלא כובדה כראוי. יצאנו לרחוב כשאנו רבים בקול רם. אני לא רגיל לעשות איתה הצגות לעוברים ושבים, אבל לא היתה ברירה, היא לא ויתרה ולא יכולתי להישאר חייב.

"אלוהים", הפטרתי כשהגענו לדירה, "יצא לי איזה משפט שלא אהבת, וכל הערב מתחסל בגללו! זה הגיוני זה?"

"אתה לא תגיד לי מה הגיוני לי להרגיש ומה לא, ומתי להפסיק להרגיש את זה, וזה ממש לא היה משפט אחד".

צנחתי על הספה. הכל כבר נאמר. היא ניגשה למטבח וחזרה אחרי דקה ובדרך לא שמה ידה על כתפי לאתם יודעים מה. ואת זה אני לא שוכח, אבל מתברר שמשהו אחר כן. "איפה הבקבוק שלה? יכול להיות שהשארנו אותו בסושייה?", שאלה. קיבלתי תירוץ לצאת לנשום קצת אוויר. לפני צאתי גידפתי קצת, אולי אפילו קראתי לה מכשפה, ומיד התחרטתי. בכל אופן יצאתי. מערב ירושלים מנחמת מאוד אחרי יום ברמאללה, יש בה המון גני משחקים יפים. הצטערתי שלא לקחתי את עכו איתי לטיול, היא היתה גם מנחמת אותי קצת, אבל נהיה קר מאוד והייתי במצב רוח נורא שחבל לחשוף אליו את הילדה. מצד שני, היא נשארה עם אלישה והסרט שלה, ועדיף שאחזור אליה במהרה, מצד שלישי, לא בא לי לחזור.

מהסושייה סימסתי: "בקבוק יש. שינוי במזג האוויר — יש?"

התשובה הגיעה מהר משציפיתי: "לא מאוד, חוץ מזה שעכו הולכת לבד, אז כן".

נותרתי על עומדי באמצע מדרכת עמק רפאים, כנשוך נחש, הלום ברק, טרוף במלתעות נמר. "כמה צעדים?", חקרתי.

"את כל הסלון".

שו כל הסלון? אני יוצא להליכה של 20 דקות באמצע מריבה מיותרת עד ביזיון והיא מרוויחה את אחד מרגעי השיא של חיינו כזוג? מה זה הדבר הזה? שמתי פעמיי הביתה בעודי דוהר על פני בתי שכונת בקעה הישנוניים. עד שהגעתי היא כמובן התישה את הילדה, שלא רצתה לצעוד אפילו עוד צעד אחד. אבל לא נתתי לה לישון ובסוף ראיתי את זה והרעתי.

משהו מן הסתם התרכך כבר ברגע ששבתי. תינוקת קטנה וסתורת שיער, שקמה פתאום ומקרטעת כברווזונת אל תוך זרועות אמה האוהבות, זורעת מתיקות בבית.

למחרת שרה שלום של ממש. בין היתר, אלישה קיבלה מחזור. אבל לנו הגברים אסור להאשים את ההורמונים, כי בדרך כלל אנחנו אשמים במצב, ולא הם. ובכל מקרה בכל פקק תנועה, גם כזה שסותם את הדרך בין לבבות של אוהבים, תמיד מוטב לחרוק שיניים ולשתוק במקום לצרוח ולצפור. כי לא תמיד תצליח ברווזונת מדדה לכוון לנו בחזרה את התנועה.