ביקורת סרט: האורסונים המופלאים
הסרט האחרון של אורסון וולס עולה בנטפליקס 40 שנה לאחר שנגנז. אך דווקא הדוקו על הפקתו גונב את ההצגה
"הצד האחר של הרוח" היה אמור להיות סרט הקאמבק של אורסון וולס בהוליווד. ההצלחה של "האזרח קיין" ב־1941 הפכה אותו לבמאי שהאולפנים התקשו לעבוד איתו. בכל פעם שהוא ניסה לעשות סרט הוליוודי זה נגמר בהתנגשות חזיתית עם המפיקים, שלקחו ממנו את הזכויות לסרטיו וערכו אותם בלעדיו. את רוב סרטיו המאוחרים הוא הפיק באירופה, שם עדיין החשיבו אותו כגאון והסכימו לתת לו לבצע ניסיונות סגנוניים בלתי מסחריים. אבל היה לו עוד סרט אחד, אישי מאוד, שהוא רצה לעשות באמריקה. וזה לא נגמר טוב.
אורסון וולס (מלפנים) וג’ון יוסטון. בצילומי הסרט “הצד האחר של הרוח" צילום: NETFLIX
מופת של חוסר משמעת ושליטה
"הצד האחר של הרוח" מספר על במאי (ג’ון יוסטון) שמקרין לאנשי תעשיית הקולנוע גרסה לא גמורה של סרטו האחרון, בניסיון לגייס מהם כסף כדי להשלים אותו. הסצנות האלה מצולמות בסגנון דוקומנטרי כשוולס מבקש משחקניו לאלתר את הדיאלוגים. שש שנים הוא צילם את הסצנות האלה, אוגר עוד ועוד חומרי גלם, מביא עוד ועוד אנשי קולנוע - מהנרי יאגלום, דרך דניס הופר ועד קלוד שברול - כדי לגלם את עצמם. ביצירה שהיא מופת של חוסר משמעת ושליטה, וולס מרסס לכל עבר וסוגר חשבון עם הוליווד. סביב גיבור הסרט, אלטר־אגו מובהק של וולס עצמו, מסתובבים רק אנשים שמפריעים לו להגשים את חזונו. בדיעבד, היצירה הזאת הפכה לנבואה שהגשימה את עצמה באופן מצמרר.
לתוך סיפור המסגרת הזה, של ההקרנה האחרונה שתהפוך גם ליום האחרון בחייו של הבמאי, עורך וולס סצנות מתוך הסרט־שבתוך־הסרט. כאן הסגנון הקולנועי שונה לחלוטין. בצבעוניות מזהרת ובעבודת מצלמה מרשימה וולס יוצר סרט אקספרסיבי אירוטי נטול דיאלוגים, שנראה כמו הומאז’ לסרטים של אנטוניוני, ויסקונטי וברטולוצ’י. לא ברור אם זה הומאז' או פרודיה, אבל אלה הרגעים הכי וירטואוזיים של הסרט שמציגים את וולס כמאסטר של קומפוזיציה ותאורה.
גברים שצדים נשים במצלמה
"הצד האחר של הרוח" הוא קפסולת זמן. הצצה מרתקת לקולנוע של תחילת שנות השבעים שקרא תיגר על מוסכמות סגנוניות ונראטיביות ולא היסס לפנות לכיוונים אבסטרקטיים. מצד שני זה גם קולנוע שלוח רסן וילדותי, שכולו יצריות., שריד ומצבה לדור של יוצרים שעטפו ליבידו גברי גועש במעטפת אמנותית. אותו הלך רוח שגרם לאורי זהר לביים את "חור בלבנה" ולז’ק קטמור לביים את "מקרה אשה". סרטים על גברים שצדים נשים במצלמותיהם.
אם אתם סניפילים מושבעים, "הצד האחר של הרוח" הוא צפיית חובה. עבור כל היתר, ייתכן שדווקא סרטו התיעודי של נוויל, שבנוי באופן מסורתי יותר, יספק חוויית צפייה קוהרנטית יותר: גם תמצית הסרט וסצינות בולטות מתוכו, גם הסיפור שמאחוריו, גם פורטרט של הבמאי שהיה האויב הכי גדול של עצמו וגם עדות מפלילה של תעשיית קולנוע שטורפת את אמניה.
