יופי מלוכלך: ענת בצר מכתימה ציורי פרחים נקיים בעיגולים ושירי פופ

צמחים משתרכים, פרחים נפתחים ומתפקעים, עופות ממינים שונים — אלה האובייקטים שממלאים את ציוריה של ענת בצר, המוצגים בימים אלה בתערוכתה "מקום הנחמד" בבית גראוויטי בתל אביב. את הציורים הבוטניים והזואולוגיים שלה (שהיא יוצרת ממש לפי ההגדרה המילונית), בסקלת צבעים שנעה בין סגלגלות מורבידית לוורדרדות מתוקה לירוק עכור, היא "מעטרת" בכתמים שחורים ולבנים, "הפרעות", כמו שהיא מכנה אותם. על ציורי הפרחים היא גם מטמיעה טקסטים קצרים הממוסגרים במלבנים שנדמים כמצבות.

"התערוכה היא על כאב, על לב שבור ועל התבגרות כפויה", אומרת בצר. "עברתי דברים דרמטיים בשנים האחרונות — מחלות שלי ושל הסביבה שלי, עניינים שבלב, עברתי לחיות לבד בסטודיו. אני קמה בבוקר עם מכחול ביד, מתחילה לעבוד ומציירת עד הלילה. אני חיה בתוך אמנות שלי 24 שעות ביממה. יש שם בדידות גדולה מאוד ותענוג גדול מאוד. באיזשהו מקום בניתי לי גן עדן".

ורדים שהכתימה במילים מהשיר "Magnificent". "תערוכה על כאב והתבגרות כפויה" צילום רפרודוקציה: אניה קרופיאקוב

יופי הוא ערך

ציורי הדימויים היו מפנה דרמטי בקריירה של בצר. מאז סיום לימודיה במדרשה לאמנות היא עסקה באמנות מושגית. תערוכה גדולה בשם "שלוש, שתיים, אחת" מ־2003 — שבה הציבה ספות על במות כדי לדמות קטלוגים של ריהוט — גרמה לה להבין שהיא חייבת לשנות כיוון. "הרגשתי שאני מדברת את שפת האמנות שלמדתי ממוריי במדרשה — רפי לביא, יאיר גרבוז וציבי גבע — באופן רהוט מאוד אולי, אבל זה לא הדיאלקט שלי, אלא תוצר המורים שלי. הייתי צריכה להמציא את האמנות העצמאית שלי".

כך נכנסה בצר לשלוש שנים של אינקובציה שבהם ציירה את סוג האמנות שהיא יוצרת היום. "אני עדיין בהלם מעצמי", היא אומרת, "אלוהים יעזור לי, אני מציירת פרחים! מה נהיה ממני? לתערוכה הזאת ציירתי ורדים ורודים. כשאשה מציירת ורדים ורודים, זה מסוכן, זה סוג של קצה. זו טריטוריה נפיצה משום הזיהוי הנשי שבה, הכל כך מאופיין, מקוטלג. יש כאן סכנה גדולה לגלישה לקיטש, במובן הלא טוב שלו, בתוך שדה קשוח בעל סדר יום מושגי ופורמליסטי".

ענת בצר צילום: אוראל כהן

ולמה דווקא פרחים?

"אולי בגלל הרצון שלי להיכנע ליופי, לא לוותר על יופי. דווקא בשל התכונות הללו, של הפרחוניות, של החיכוך ביופי או המתיקות, זו טריטוריה מעניינת עבורי. היא מסוכנת אבל גם מצחיקה ומפתיעה אותי בכל פעם מחדש".

הרדיו חודר לציורים

ביום שבת הקרוב (12:00) תקיים בצר שיח גלריה בחלל התערוכה, שאת שמה "מקום הנחמד" נתנה לה בשל הקונוטציה המקראית שלו. "זה שם נוסף לגן העדן בספרים החיצוניים, שבהם סיפור אדם וחוה מסופר באופן מפורט וטראגי. משתמשים במושג הזה עד היום, בעיקר למפגשי השידוך של דתיים על ספסל בגן ציבורי. זה סוג של טבע, גם אם עלוב ועירוני. גם זוגות מאוהבים תמיד יוצאים לטבע, כאילו אנחנו לא יודעים לאן להוליך רגשות של אהבה. באהבה אתה מחפש סביבה היולית כדי רק להיות עם האהוב או האהובה שלך".

יונים מוכתמות בשחור. "הכתמים הם הפרעות" צילום רפרודוקציה: אניה קרופיאקוב

על המלבנים הממוסגרים שהיא ציירה על עבודותיה מופיעים טקסטים קצרצרים: army of me, למשל, או put the poison in your musters wine. "המשפטים המופיעים בעבודות התחילו כהפרעה אירונית. הם לקוחים מתוך שירי פופ שאני שומעת ברדיו בסטודיו; לפעמים הם מתקבעים אצלי בתודעה ומתחברים לציור. יש לי סכסוך עם הטקסטים האלה". על אחד הציורים מופיעים המילים "stupid girl" — "השיר של להקת Garbage", כדבריה. הלהיט הזה — "את מעמידה פנים רק כדי להיות נערצת / ילדה מטומטמת / בזבזת את כל מה שהיה לך / אני לא מאמינה שזייפת את זה" — מביא לתערוכה אנרגיה של נערה מרדנית תמידית, חריפה ומודעת לעצמה, שבקיתונות של שנאה והאשמה עצמית שרה בהנאה, מתגאה בכישרון המתפרץ שלה.