טינה משותפת: עמית טריינין הפך את המשפטים שהושמעו בבית הילדים בקיבוץ לתערוכה

"בלילה יש הורים שהופכים למפלצות". "אם לא תפסיקו לדבר אני אחתוך לכם ת'לשון עם סכין". "אצלנו בנים לא בוכים". אלה רק כמה מהמשפטים שמופיעים בתחתית הכריות המקושטות באיורים נאיביים וחמודים להפליא של עמית טריינין, שיוצגו מיום חמישי הקרוב (עד 1.12) בתערוכה "מפגש משפחתי" במוזיאון יפו העתיקה. את המשפטים הללו אסף טריינין מהחוויה שלו בבית הילדים בקיבוץ בית ניר ושל יוצאי קיבוץ נוספים, בוגרי שיטת הלינה המשותפת. "היה לי ברור שצריך להיות טוויסט במפגש בין האיור למשפט. הצופה צריך לחוות דיסוננס", הוא מסביר.

"לינה משותפת היא חוויה מורכבת", מספר טריינין. "זו שיטה עיוורת, שראתה בכך פתרון הרבה יותר טוב, אבל לנו היתה איזו תחושה שהופקרנו. זו אולי מילה גדולה מדי, אבל כילד ההרגשה היתה שאתה לבד בלילה, ואם אתה במצוקה אתה צריך לחכות בסבלנות עד שמישהו יגיע. משהו בשיטה לא ראה את הצורך של הילד להיות עם ההורים שלו כדבר ראשון".

הכריות המאוירות מהתערוכה "מפגש משפחתי". "היה לי ברור שצריך להיות טוויסט בין האיורים הילדותיים למשפטים שבתחתיתם"

הרעיון לפרויקט צץ במוחו של טריינין בעקבות משימת "עיסוק בזיכרון" שניתנה לו במסגרת לימודי התואר השני שלו באוצרות בשנקר. "מצאתי את עצמי חוזר לילדות בקיבוץ. התחלתי מהחוויה הפרטית שלי, ממשפטים שנאמרו לי, אבל המשכתי לתחקיר רחב יותר, ובעקבותיו שילבתי בעבודה משפטים שנאמרו לילדים גם בקיבוצים אחרים".

סביב כל אחת מהאמירות שמאחורי הכריות יש סיפור. "באחת מהארוחות נזלה לי הביצה לתוך הסלט", הוא נזכר. "זה הגעיל אותי, לא יכולתי לאכול את זה. אבל לא הרשו לי לקום אם אני לא מסיים. זו הסצנה המתוארת לצד המשפט 'את ארוחת הערב אתה תגמור אם תרצה או לא ואני אחליט איפה תאכל'. לקחתי לעצמי את החירות להגזים ולצייר ילד שעומד עם צלחת בגשם. יכול להיות שישבתי שם חמש דקות אבל מבחינתי זה היה נצח. עד היום אני לא מסוגל לאכול כשהביצה נוגעת לי בסלט.

"יש משפטים יותר נוראיים בעיניי כמו 'אם תמשיכי לברוח להורים ננעל אותך בחדר'. זו היתה תופעה מוכרת, הרבה ילדים היו בורחים בלילה להורים. אבל בפועל לא היה להם איפה לישון בבית".

טריינין ואיור בהשראת המשפט "את ארוחת הערב אתה תגמור אם תרצה או לא". "חמש דקות שהרגישו לי כמו נצח" צילום: אורון קפלן לוגסי

רפלקציה כהורה

טריינין (51) הוא מבכירי המאיירים המקומיים. הוא למד עיצוב גרפי בבצלאל, וכבר אז התמקד באיור. הוא אייר ספרים, הציג בתערוכות וזכה בפרסים על הישגיו בתחום. הוא חי בניו יורק, וכששב ארצה הקים וניהל את המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית במנשר, ובמקביל לימד איור בבצלאל. איורי הכריות שלו, המאוגדים תחת השם "ראש בקיר", יוצגו במסגרת שבוע האיור של עיריית תל אביב לצד תערוכותיהם של איציק רנרט ויאנה בוקלר, גם הן עוסקות בנושאים משפחתיים. עבור טריינין זו הפעם הרביעית בשבוע האיור, שיזם יובל סער ויכלול השנה 50 תערוכות, סיורים, מופעים וסדנאות (15–24 בנובמבר).

הפרויקט הזה בא לסגור חשבון עם ההורים? עם הקיבוץ?

"לא. בתרבות הישראלית וגם בינינו לבין ההורים שלנו זה נושא שחוק. הם היו צעירים, היתה להם אידיאולוגיה, וכשאתה בן 21 ויודע שיש מישהו שאתה יכול לסמוך עליו, שיודע לגדל ילדים, זה מרגיע. היו גם דברים טובים בשיטה: סדר יום קבוע, חלוקה שהלוואי שמישהו היה עושה עבורי עכשיו. כשאני מבקר בקיבוץ זה ממש לא מרגיש כמו לחזור לזירת הפשע. להפך.

"נקודת המוצא של הפרויקט היא לא ה'אני מאשים'. אני לא מאשים את מי שטיפלו בי, לא את ההורים שלי, לא את הקיבוץ. אלה היו שנות השבעים, היו חדירות מחבלים ליישובים בארץ והיה אז רצח הילדים במעלות, וכל האסונות הפכו לחלק מהחוויה של הלינה המשותפת. המבוגרים וההורים ששמרו עלינו בתורנות היו מקסימים וחמים. אבל השיטה היתה דפוקה: התפיסה שככה אתה מעניק חיים יותר טובים לילדים, קצת כמו דת. ובאמת, היינו ילדים מוצלחים מאוד. אבל אי אפשר שזה לא ישרוט אותך.

"אני לא אדם טראומטי. אני גם קשור מאוד לקיבוץ ולהורים שלי. אבל ברגע שנולד הבן שלי, לפני שמונה שנים, כל החוויה הזאת הפכה לרפלקציה עליי כהורה. לפעמים אני חושב לעצמי אם בעוד 30 שנה הוא יזכור את מה שאני אמרתי כמו שאני זוכר את מה שאמרו לנו בקיבוץ. הוא ישן על הכרית עם האיור של המפלצות ללא המשפט. הלינה המשותפת היא קונספט שהוא לא ממש מבין, ויכול להיות שעכשיו, כשזה יוצג, הוא יגיב אחרת".

אי פעם אמרת לו משפט שיכול לככב בכרית כזו?

"כאבא אני מתבאס מהרבה דברים שאני אומר. הורים לא מודעים לדברים האלה אבל אצל הילדים זה נחרת. זה מופיע הרבה במשפטי תנאי — אם לא תעשה, יקרה כך כך. גם אני כהורה אומר הרבה 'אם לא', אבל דווקא על הכריות אלה תמרורי תשומת לב. הם לא יעבדו כ'עצור', אבל הם כן 'תן זכות קדימה'.

"כמו ההורים ש'הופכים למפלצות', גם אני יכול להפוך פתאום למפלצת בעיני עצמי ובעיני הבן שלי, כזו שמציבה תנאים. יש לי גם המון אמפתיה ואפילו רחמים כלפי המטפלים והמטפלות בבית הילדים, שהיו צריכים להשתלט לבד על חבורה כזו גדולה. כמו שהם איימו, גם אני כנראה אמשיך לאיים וכלום לא ייצא מזה".

אסוציאציה של שואה

בחלל התערוכה יצייר טריינין דימוי של יערות חשוכים. "כדי להפוך את הזעזוע למזעזע עוד יותר יש על הקירות סצנה שלמה של לילה שמתרחשת ביער שכמו לקוח מהשואה. כילד היתה תקופה ארוכה שבה הייתי מצייר עם צבעי פנדה את היערות המושלגים בשואה בעקבות סיפורים ששמעתי על התקופה ועל הפרטיזנים. אבל זה לא הרגיש לי כמשהו רע אז, אלא כמשהו מיתולוגי מאוד".

החיבור בין הלינה המשותפת לשואה טבעי מבחינתך?

"לא. זה עלה תוך כדי שיחה על התערוכה. אבל המשפטים והשיטה מזכירים גם פוסט־טראומה של שואה, במידה מסוימת גם הצד ההישרדותי, ה'תהיו חזקים' שהיו אומרים לנו".