איילת שקד מפחידה אותי פחות מהחברים הליברלים שלי

 איילת שקד מפחידה אותי פחות מהחברים הליברלים שלי. החברים הליברלים שלי מהמרכז, משמאל ומימין — תעיר אותם בלילה, הם ידקלמו את מגילת העצמאות, שהמדינה שלנו, יהודית ודמוקרטית, "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון חינוך ותרבות". הם מזועזעים מהציוצים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מקיאים על כל הצעת חוק של שרת התרבות מירי רגב, מצקצקים על שקד, שהיא "האשה המסוכנת ביותר בישראל", אבל כשהם שמעו את דבריה של דינה זילבר, הם בכלל לא התלהבו. להפך: "היא הגזימה", "היא התבלבלה", "הלכה רחוק מדי", "שכחה שהיא פקידה בשירות הציבורי".

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שנקראה לדיון מביש בעצם קיומו על הצעת החוק המכונה "נאמנות בתרבות" של שרת התרבות אמרה את הדברים הבאים: "החוק מקנה סמכויות גורפות עד כדי שלילת תקציבים תוך כדי יצירת אפקט מצנן וצנזורה עצמית. תרבות היא דמיון חופשי, יופי, ריבוי קולות, אומץ, התרסה, כנות, ביטוי שאינו מתחנף ולא מתאים את עצמו למבחני התאמה שלטוניים. אנחנו משתנים. והארץ שינתה את פניה. הימים מביאים לא רק חוקים חדשים אלא מילים חדשות - נאמנות, משילות ועוד. שיח לעומתי פוצע, שמצלק את הרקמה החברתית המשותפת, מסמן ומתייג מי לנו מי לצרנו - ואם יש מי שנאמן יש גם מי שבוגד? גיס חמישי? הבו לנו יועמ"שים צייתנים, אמנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם ממושמע ומחונך שחשיבותו אחידה".

מימין המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר ושרת המשפטים איילת שקד צילום:יאיר שגיא, אוהד צויגנברג

ההתלהמות של הפוליטיקאים מטרידה אותי פחות מהפחדים של החברים הליברלים שלי. בישראל של 2018 הדברים האלה נתפסים כאמירה פוליטית, אבל זילבר לא פוליטיקאית. היא שומרת סף שמתריעה בפני שומעיה שהצעת החוק, והצעות חוק דומות כמו חוק היועמ"שים שאפשר לכנותו חוק "הנאמנות במשפט", פוגעות ביסודות המשפטיים הנובעים מהערכים של מגילת העצמאות. אם לא היתה מתריעה, היתה מועלת בתפקידה. החברים הליברלים שלי חוששים שמא גם שומרי סף "ימניים" ינצלו את תואריהם ותפקידיהם לקדם את האג'נדה שלהם.

התשובה לחששות האלה ברורה: אנא קראו שוב את מגילת העצמאות. שוויון זכויות וחופש ביטוי הם לא אג'נדה פוליטית של מישהו. הם יסודותיה של מגילת העצמאות. כל שומר סף, מכל צד של המפה, שיתריע על פגיעה ביסודות של מגילת העצמאות יקיים את חובתו, לתפקידו ולציבור.

השליפה המהירה של שקד מפתיעה אותי פחות מקהות החושים של החברים הליברלים שלי. שקד, קילרית מיומנת, הצליחה בכדור אחד לנטרל את המחבלת זילבר ולהסיט את השיח הציבורי מהדברים החשובים שלה לשאלה משנית - האם הפקידה חרגה מתפקידה בלה־בלה או סרק־סרק. החברים הליברלים נסחפו כמו תינוקות שנשבו לדיון הצדדי, העקר, הלא חשוב על התקשי"ר. והרי גם התקשי"ר נשען על המגילה. לטעמי, זילבר לא חרגה מהתקשי"ר, בהקשרו הרחב ותכליתו המהותית להגן על הזכויות הבסיסיות שלנו, אבל בכל מקרה הוויכוח בעניין זה הוא רעש שמסתיר את הצעקה הנוקבת. טיח. איש מהם, החברים הליברלים שלי, לא קם להגיד: התקשי"ר חשוב אבל מגילת העצמאות חשובה ממנו. זילבר אמת דיברה. כל מילה אמת. הייתי מוסיף דברי אלוהים חיים, אבל בישראל של 2018, אולי מוטב להשאיר את אלוהים מחוץ לוויכוח.

הגמגום של אביחי מנדלבליט מוזר בעיניי פחות מההבנה שהחברים הליברלים שלי מגלים כלפי היועץ המשפטי לממשלה, ש"נקלע בין הפטיש לסדן", כפי שכתב אחד מהם. הוא לא נקלע בין הפטיש לסדן, אלא בין היושרה והחובה שלו לציבור לבין הפחד מעוצם ידה של שרת המשפטים. הוא כתב כאילו־באומץ לשקד שזילבר בתחום סמכותו, לא סמכותה של השרה, אבל באותה נשימה השעה את הופעותיה של המשנה שלו "עד לבירור העניין", כלומר נכנע לגחמה של שקד.

שקד, רגב ושותפיהן שפועלים כדי לפגוע במגילת העצמאות של ישראל מסוכנים בעיניי פחות מהחברים הליברלים שלי. פוליטיקאים שרוצים לקעקע את היסודות הדמוקרטיים של המדינה תמיד היו ועוד יהיו. אנשים שמנסים לפגוע בחופש הביטוי, בשווויון בין בני אדם, בזכויות של מיעוטים, ריצפו את ההיסטוריה שלנו מאז 1948. מה חדש? ומה מסוכן? העייפות הרופסת, הטשטוש והייאוש, הכניעה של החברים הליברלים שלי. הם מגישים לשקד ושותפיה את המדינה על מגש.

ועדיין לא מאוחר להתעורר. תודה, זילבר, שניסית להעיר אותנו מהתרדמה המסוממת שלנו. שקד ומנדלבליט יכולים אולי למנוע ממך הופעות בדיוני הכנסת, ואולי יכולים גם לדחוף אותך החוצה ממשרד המשפטים, אבל הם לא יכולים למחוק את מגילת העצמאות.