מה קורה לאינטרנט במצב חירום? הרשת הופכת להרבה חורים

שקט, מחלצים

החיבור לאינטרנט ולתשתיות תקשורת הן צורך קיומי; די בלשמוע את זעקות השבר שבוקעות מכל משרד בו התנתק החיבור, מכל בית בו לא יכול הילד להתחבר לפורטנייט, או כשבעיית תשתית קטעה את נטפליקס באמצע הבינג'. אולי הפכה אותנו הרשת למפונקים - אך ישנם מצבים בהם החיבור הוא אכן חיוני, במובן הכי בסיסי של המילה: אסונות טבע, תאונות גדולות, מלחמות ופיגועים - מקרי חירום למיניהם.

מצבים אלה יוצרים אתגר לספקיות התקשורת: כולם רוצים להתחבר בבת אחת, ועבור כולם החיבור קריטי. כוחות חירום רוצים לאסוף דיווחים, לתאם פעולות ולהציל חיים; אנשים שמעורבים באירוע רוצים לקרוא לעזרה ולדווח על נפגעים; והקהל הרחב רוצה לשלוח הודעת "אמא, אני בסדר" או לשגר פוסט "שמעתם על התאונה בכביש 4? אני נוסע שם כל יום!".

נזקי ההוריקן מייקל בארה"ב צילום: אם סי טי

בארצות הברית, שידעה כמה וכמה אסונות השנה (השריפות בקליפורניה, ההוריקנים מייקל ופלורנס, הפיגוע בפיטסברג ועוד) החליטו הרשויות לבדוק עד כמה טובות ספקיות התקשורת באספקת חיבורי חירום. נציבות התקשורת הפדרלית הודיעה שהספקיות מדווחות היטב על איך הצליחו לשקם חיבורים שכשלו במהלך אסונות טבע ומקרי חירום אחרים - אך לא על שיעור הקריסות, הנזקים ושאר הדברים שקורים לפני שהחיבור מתחדש. לפיכך, טוענת הנציבות, בעצם אין לממשלת ארצות הברית מושג עד כמה עמידה תשתית התקשורת במדינה לאסונות. החיבור לתשתיות חירום הוא לא רק באחריות הספקיות למיניהן: ישנם מוצרים מקוונים לא מעטים שפשוט לא מסוגלים להתחבר לשירותי חירום כמוקד 911 האמריקאי: למשל, רוב מוצרי אינטרנט הדברים והבית החכם. הרמקולים החכמים של אמזון וגוגל? לא ניתן לבקש מהסייעניות בהם לחייג למוקד. למה? בגלל מגבלות רגולציה שונות והתאמות שצריכות להתבצע במכשירים. מדובר בעוד דבר שארה"ב רוצה לשנות, כדי להנגיש את החיבור מכל מקום בבית, בכל מקרה ומצב שיצריכו זאת.

בעוד ארצות הברית מנסה להבין מה עליה לעשות אחרת, בישראל כבר החליטו: משרד התקשורת מגבש בימים אלה תזכיר הצעת חוק, לפיה כוחות חירום מכל סוג יקבלו עדיפות על משתמשים פרטיים במקרי חירום.

שר התקשורת, איוב קרא צילום: יואב דודקביץ

על פניו, נשמע הגיוני; אם מד"א צריכים את רוחב הפס כדי להציל חיים, הוגן שיקבלו עדיפות על פני פלוני שרוצה לצייץ בטוויטר "אני שני מטר מאיפה שהיה הפיגוע ולא קרה לי כלום, איזה פחד". אבל הבעיה אינה בתעדוף, אלא בכך שיש כאן פוטנציאל מאוד מסוכן לסתימת פיות. למשל, כשהממשלה תחליט שדבר-מה שקרה הוא בגדר מצב חירום, ולכן צריך לחסום כל מי שמנסה לצייץ או לתקשר מן האזור, כדי לא להפריע לכוחות החילוץ. מדובר בעצם בעוד שיטה להאפלת דיווחים מהשטח, דיווחים שלפעמים אינם נוחים במיוחד עבור מושאי סיקור.

הפיתרון ההוגן וההגיוני הוא פשוט לשדרג, להרחיב ולשפר את איתנות התשתיות שלנו; ישראל נתונה לאיומי טרור, מלחמה, אסונות טבע (השבר הסורי אפריקאי מתחמם על הקווים) ושאר זוועות ולכן חשוב להבטיח את חוסן התשתיות. למשל, ברמה שתאפשר גם לכוחות חירום לפעול בצורה טובה - וגם לקהל הרחב להמשיך ולפרסם דיווחים, דעות, והודעות "אמא אני בסדר" - הכל ביחד. ישנם פתרונות טכנולוגיים שונים, שכבר נבחנו באזורי אסון בדרום מזרח אסיה והוכחו כאפקטיביים. יש לקוות שכמו בארה"ב, גם בארץ יושם דגש על חוסן התשתיות, ורצוי שעם מודעות לזכויות הגולשים וסכנת הצנזורה.

ריגול ממשלתי: שיטת הבי-ג'יז

עבור מי שעינו חדה מספיק, ניתן לדעת הרבה על אדם מהדרך בה הוא הולך - כפי שמספר השיר Stayin' Alive של הבי ג'יז מ-1977. ולמי יש את העין הכי חדה? לאלגוריתם ראיית מכונה, כמובן. ממשלת סין החליטה לעשות עם זה משהו - ולהשיג מערכת ריגול המונית שפשוט תזהה אנשים לפי הליכתם. המערכת כבר חוברה למערך מצלמות הרחוב בסין, שהוא אסטרונומי בגודלו. כיצד היא עובדת? פשוט מאוד: תנועתו של אדם ומבנה גופו מוזנים למאגר שמכיל תמונת פנים ביומטרית שלו, כשהמצלמה קולטת אותו מתהלך, תוכל לזהות אותו מ-50 מ' גם אם פניו מכוסים או פשוט לא פונים לעדשתה. מסתבר שלכל אחד יש הליכה משלו, עם סממנים שאנחנו לא שמים לב אליהם - אך מכונות דווקא יכולות.

מערכת זיהוי ההליכה מודגמת בסין

את זיהוי ההליכה פיתחה חברה סינית בשם Watrix, שמבטיחה שאף אחד לא יחמוק ממנה באמצעות צליעה או הליכה לא שגרתית; התוכנה מתייחסת לפרמטרים רבים, ותדע לזהות פוילע שטיקים. לבי עם אזרחי סין, שצריכים לחיות תחת צילו המאיים של הריגול הממשלתי, ועכשיו אפילו הדרך בה הם הולכים הפכה לכלי שרת בידי השלטון.

אבל העניין מטריד מסיבה נוספת: סין מייצאת את טכנולוגיות הריגול הפראיות שלה, ויש יותר ויותר מדינות מערביות שמאמצות אותן. לפעמים האימוץ הוא רעיוני בלבד, כמו למשל במערכת Rekognition של אמזון שמשמשת את הרשויות בארה"ב לריגול אחר אנשים דרך מצלמות רחוב. ולפעמים פשוט קונים את המוצר הסיני - במיוחד כשהחברה מוכנה למכור אותו; Watrix היא סטארט-אפ, שלאחרונה גייס 14.5 מיליון דולר. המוצר שלה נבחן כבר בבייג'ינג ובשנגחאי, וצפוי להגיע לערים נוספות. הלקוח הוא אותו לקוח: ממשלת סין. ההון שגייסה החברה ישמש בין היתר לשיווק; הרבה מדינות במערב כבר השיקו מערכות ריגול המוני ציבוריות, שאמנם התגלו כבלתי מדויקות להדהים - אך עדיין פעילות.

היו עירניים: בפעם הבאה שאיזו רשות אכיפה תתפאר בכך שיש לה טכנולוגיה חדשה למניעת פשעים, שימו לב שלא הגיעה בטעות ממדינה בה מפותחים כלים כאלה להטלת אימה על הציבור.

קצרצרים

1. קוואלקום ספגה מכה כואבת: בין דין בארה"ב קבע שעל החברה לחלוק את טכנולוגיות התקשורת שלה עם חברות מתחרות במבנה רישוי סטנדרטי. הקביעה הגיעה לאור חקירת הגבלים עסקיים נגד ענקית השבבים וציוד התקשורת, שנחשדה בהגבלת הגישה לטכנולוגיות שברשותה והפכו לחיוניות לפעילות בשוק. קוואלקום תיאלץ להעניק גישה גם לאינטל, מתחרה שלה בזירת תשתיות החיבור - בעיקר בתחום תקשורת הדור החמישי, זירה מבוקשת ביותר שצפויה להכניס הרבה כסף לחברה שתצליח לתת בה את הטון. בהנהלת קוואלקום - שבילתה את השנה האחרונה בלריב עם אפל, עם אינטל, עם ברודקום ועם ממשלת ארצות הברית עצמה - כנראה שלא קיבלו את החדשות בשמחה.

פול ג'ייקובס, מנכ"ל קוואלקום צילום: בלומברג

2. חוק זכויות היוצרים האמריקאי מתחיל לקבל נוכחות בשטח: הספקית AT&T צפויה להודיע השבוע ל-12 גולשים שהם עומדים בפני ניתוק מהאינטרנט משום שהורידו ושיתפו תוכן גנוב. עד יוני האחרון, הספקית לא התעניינה בחסימת משתמשים יותר מדי, כדי שלא לעורר אנטגוניזם בקרב הקהל. מה קרה ביוני? AT&T קנתה את טיים וורנר ואת מאגר התוכן העצום שלה. פתאום, גנבי התוכן הפכו לאנשים שגונבים ממנה אישית. עם כל הכבוד לבעלי התוכן, לא הייתי מרגיש בנוח לקבל את שירותי התקשורת שלי מחברה שמנטרת את התוכן שלי ומחפשת מקרים בהם אולי גנבתי ממנה. לספקית כזו יש אינטרס מפתה לסרוק את כל התוכן של המשתמשים כל הזמן, וזה פתח גדול מדי לגניבת מידע, הפרת פרטיות ופגיעה נוספת בזכויות גולשים.

3. האנושות אוהבת לחזור על טעויות יקרות ומביכות: למשל, לפלוש לרוסיה בחורף, להפוך משחקי וידאו לסרטי קולנוע או להפוך את סופר מריו לסרט קולנוע. כן, השרברב המפורסם של נינטנדו צפוי להגיע לקולנוע ב-2022 כסרט אנימציה. אז מה אם הפיכת המשחק לסדרת אנימציה ב-1989 התגלתה ככישלון. אז מה אם הסרט "סופר מריו" מ-1993 היה כתם מביך להדהים (אני רציני. תראו) על הקריירות של בוב הוסקינס ודניס הופר המסכנים. אז מה. הפעם יהיה יוצרו של מריו, שיגורו מיאמוטו, מעורב יותר בהפקה. נקווה שנינטנדו תמציא עד אז מותג אחר שיעשה עבורה הרבה כסף; או תשכיל להבין שבימינו ישנן דרכים הרבה יותר חכמות ומשתלמות מקולנוע כדי לחזק מותג קיים.