שוברת שתיקה: אלונה קמחי עובדת על הספר הבא

מאז יצא ספרה האחרון "ויקטור ומאשה", לפני שש שנים, קמחי נמצאת הרחק מעין הציבור. היא התחילה לכתוב את הספר הבא, אבל מחסום הכתיבה שנתקלה בו לא אפשר לה להמשיך, ורק לאחרונה היא חזרה לעבוד עליו. "נטשתי את הספר כי פתאום שום דבר לא היה הגיוני. אני אטית. עובר אצלי זמן בין ספר לספר. כשהייתי צעירה יותר קיוויתי שבגיל מסוים אקום בכל בוקר ב־4:00 לכתוב, אבל זה לא קרה. אני הרבה פחות מסודרת. בתקופות שאני כותבת אני סביב השעון, אבל כנראה שכל אחד מאיתנו צריך להסתגל לעצמו בשלב זה או אחר".

קמחי. "צריכה להסתגל לעצמי" צילום: עמית שעל

בסוף השבוע הקרוב (9.11) יעלה בצוותא אירוע מחווה לכבודה, שבו ייקחו חלק בן זוגה יזהר אשדות, אדם, אורלי קסטל בלום, אסי לוי, שמעון אדף, יהלי סובול, דניאל סלומון, אפרת גוש, אסף רוט וד"ר דורית שילה שתראיין אותה על הבמה. המשתתפים יקריאו קטעים מהמחזה "שירת הבלהות", וישירו כמה מהפזמונים הידועים שלה, "זריחה על המדבר", "איש השוקולד", "במרחק נגיעה מכאן", ושיר מתוך ספרה "לילי לה טיגרס" שדניאל סלומון ילחין במיוחד לאירוע. "הולכים להיות שם אנשים כל כך מוצלחים ואני לא מאמינה למזלי הטוב", היא אומרת בהתרגשות. "המחווה הזאת גם מציינת עבורי התחלה של משהו חדש כי אני חוזרת לעבוד על הספר שכבר יש לו כבר קווי מתאר".

מחסום הכתיבה שנפרץ החזיר את קמחי ליצור גם פזמונים, וממש בימים האחרונים היא סיימה לכתוב עם אשדות שיר שהיא מקווה שיזכה להשמעות בקרוב. "אחרי המון שנים שעשיתי את זה עכשיו זה חוזר. תעשיית המוזיקה שונה כל כך מפעם, שהיו מקליטים אלבום ואז מוציאים סינגלים. היום הכל עולה לרשת והחוקים אחרים לגמרי".

"מתבוננת בארץ בתימהון"

בן זוגה של קמחי יזהר אשדות (מימין) ואסי לוי, שייקחו חלק באירוע המחווה בשישי הקרוב צילום: אוהד רומנו , אביגיל עוזי

את הרומן שלה עם הכתיבה התחילה קמחי ב־1996, אז כתבה את ספרה הראשון "אני אנסטסיה" בעילום שם וזכתה עליו בפרס אקו"ם. לאחריו כתבה את "סוזנה הבוכיה", "לילי לה טיגרס" וכאמור ספרה האחרון "ויקטור ומאשה". הספר החדש שלה הוא מותחן פסיכולוגי שעוסק ביצירה ואמנות אשר במרכזו שתי נשים שהדינמיקה ביניהן אפלה מאוד.

קמחי ידועה בדעותיה השמאלניות ועוררה בעבר סערות בעקבות פוסטים חריפים שפרסמה, בין השאר לאחר בחירות ב־2015, שמהם חזרה בה באומרה שנכתבו "בלהט יצרים". השיר "עניין של הרגל", שכתבה עם אשדות שלוש שנים לפני כן, נפסל לשידור בגלי צה"ל בטענה שיש לו השפעה שלילית על חיילים. כשמדברים איתה על המצב במדינה היום היא נשמעת הרבה פחות חריפה, אולי קצת מיואשת. "קורים עכשיו דברים נורא משונים, ואני מתבוננת בזה יותר בסקרנות. זה סוג של פליאה ותימהון, חיל ורעדה". את חוק הנאמנות בתרבות היא מגדירה כ"קצה קרחון של התנהלות כללית של אותה דמוקרטיה".

"הפנטזיה הארוטית שלי"

למרות קריירת הכתיבה הענפה שלה, קמחי התחילה בכלל כשחקנית. היא למדה בבית צבי והחלה את דרכה בתיאטרון ("אנטיגונה", "מותו של סוכן") ובקולנוע ("שוברים", "חימו מלך ירושלים"), אבל ממש לא רוצה לחזור לשם: "לא נהניתי מתיאטרון, לא אהבתי את זה ולא היתה לי שם נחת".

מה עם לכתוב לתיאטרון?

"דווקא הבן שלי הציע לי לכתוב משהו יחד. הוא בן 20, כותב מוזיקה ושר ומעניין אותו לכתוב לתיאטרון. אני חושבת שבעיקר הוא רצה לעודד אותי לצאת מהמצב שהייתי נתונה בו בשנתיים האחרונות, שלא כתבתי. מי יודע, אולי ייצא מזה משהו".

ועם כל הכבוד לקריירה הספרותית שלה יש מי שבכלל מזהים אותה כגליה מהסרט "אבא גנוב" של יהודה ברקן. "נהגי מוניות אומרים לי שלא השתניתי בכלל, ולשמוע את זה בגיל 55 כשאז הייתי בת 25, זה נחמד מאוד, גם אם משעשע. אם נתחיל לבחון את עצמנו על פי חטאי הנעורים שלנו ונמתח ביקורת עם מערך הערכים הנוכחי והטעם האסתטי הנוכחי, אז באמת אפשר לזנק מטה, אבל אני מסתכלת על עצמי בסוג של חיוך וחמלה וחיבה. תחשבי שדור שלם של בחורים בני 40 פלוס גדלו על 'אבא גנוב'. עוד לא היה ריאליטי שבו כל היפהפיות נחשפות ליקום השכם והערב. אני פוגשת אנשים מקריחים שאומרים לי: את היית הפנטזיה הארוטית שלי. זה מצחיק".