בתנועה: מלון חמישה פרעושים
לילה עם מקקים ושאריות דנ"א של אורחים קודמים במלונות טבריה מזכיר לי את הערב שבו נדדתי מן הפח אל הפחת באזרבייג'ן הקפואה
בחוץ צווחו כל הלילה אזעקות של חנויות ומכוניות, משיבות אותי מכל ספתח של חלום עדין אל טבריה של ליל שבת, שאיננה רק מוזנחת ומטונפת, אלא היא גם מתה. הנה כי כן הקיץ עליי הקץ: אני לן בקבר שבתוך קבר, ונמלים מטפסות עליי.
תבעתי ממעסיקיי מלון אחר ולמחרת העבירו אותי לקלאב הוטל שבמרומי ההר. גם זה מקום קצת מצחיק, שריד של שנות השמונים שחדריו הצרים מזכירים תאי אונייה. באמבטיה, למרגלות קיר אריחים חומים כהים, המתינה לי קווצת שיער של האורחת הקודמת, ועל הפרקט הזול שמתחת לטלוויזיה קשקש ילד בטושים סבך קווים פראי. מצד שני היה כאן פרקט, ועליו ספה נעימה, וממנה נשקף נוף נהדר לכנרת ולגולן.
איור: שמרית אלקנתי
כשהתיישבתי על הספה, רגוע סוף־סוף, עלה בי זיכרון מהלילה שבו נדדתי שלושה מקומות לינה שונים, כמו זהבה בביתם של שלושת הדובים, עובר מן הפח אל הפחת אל המעט־פחות־פח בלילה קפוא להפליא באזרבייג'ן. הערב התחיל בקרון רכבת ממזרח המדינה לבאקו. תכננתי להשעין ראש כנגד החלון הרוטט ולהתעורר בבוקר בעיר הבירה הקורנת, אבל חשתי זר מדי בין נשים שלראשן מטפחות וגברים הלבושים בז'קטים שחורים זהים. ריפוד המושבים היה כהה, דופנות הקרון היו כהות והלב הוכהה גם הוא אט־אט. התעורר בי צורך עז לצאת החוצה, אפילו שבחוץ היה קר להדהים, והמישורים צלופי הרוחות טבעו בבוץ חורפי.
ולפתע − נס! פגשתי באדם דובר אנגלית, סטודנט אזרי הלומד באוניברסיטה אירופית. הוא הגשים את משאלתי והזמין אותי לרדת בתחנה הקרובה ולהצטרף אליו לביקור בבית סבו וסבתו. "יש להם בית מלא חדרים", אמר, "תוכל לישון שם ולהמשיך לבאקו מחר".
ירדנו בתחנה חשוכה, שרק דיוקנו המואר של המנהיג הדגול היידר אלייב זרח בה, כלבנה בשמי הליל. הסטודנט הוביל אותי ברחובות לא סלולים שבהם טבענו בבוץ. בחוץ לא דלק פנס רחוב אחד, כך שלא הצלחתי לאמוד את גודלו של היישוב שאליו הגענו. האם הוא עיר? כפר? גם חלונות הבתים נסתרו מעין, ונראה שהיו מוקפים חומות.
הגענו לבית הסבתא. פסענו מבעד לשער בחומה והסרנו את נעלינו הכבדות מן המדמנה. הדלת נפתחה ועינינו הוכו בסנוורים. לא רק שהבית היה שטוף אור ועלה ממנו ניחוח של נזיד בשר, הוא היה גם המקום הצבעוני ביותר שבו אי פעם דרכו גרביי. הספות בסלון היו ירוקות, הקירות כחולים, שטיח סגול ענקי ועליו רקמה זהובה של הכעבה קישט את אחד מהם. פרחי פלסטיק בכל צבעי הקשת קישטו את החלל וסבתא עצמה ישבה על כורסה צהובה רחבה ובירכה אותנו לשלום.
אחרי ארוחת הערב הוביל אותי חברי הטרי אל חדר שהיה קפוא כמו משאית עופות. "כמה זמן ייקח לו להתחמם?" שאלתי.
"החדר הזה לא מתחמם", השיב, "האח מחממת רק את הסלון. כל שאר החדרים הם ככה".
"מה אתם עושים כדי להתחמם?" חקרתי.
הוא הורה על שמיכת פוך בצבע טורקיז זרחני. "מתכסים".
זאת היתה סיטואציה מעט עדינה, לאור הכנסת האורחים, אבל צלחתי אותה. טענתי שאינני חש בטוב, שאני דואג לסימפונותיי ושכישראלי אינני רגיל לאקלים צונן. הצעתי לו ולידידיו סכום לא קטן כדי שיסיע אותי לבית מלון. "מלון אין כאן", הבהיר, "יש רק בגנג'ה".
אז הכפלתי את הסכום ונסענו לגנג'ה, העיר השנייה בגודלה ברפובליקת הבוץ. המלון שם השקיף אל כיכר עצומה ובה פסלו של המנהיג היקר. הוא היה שיכון בטון ומתכת עצום, עלוב ומתפורר. כך היה נראה בית עיריית תל אביב אילו הופיע על פוסטר של סרט פוסט־אפוקליפטי. הלובי היה מערה ענקית של קור, שפקיד קבלה אומלל התחמם בשוליה באמצעות תנור חשמלי. תנור כזה הובא גם לחדרי המרופט.
זה היה מלון איום ונורא. תקרת החדר היתה נמוכה להפליא ולא כל האורות עבדו. לא נברא בעולם מקום הכי פחות מזמין בעולם לישון בו את הלילה, אבל היתה בו פרטיות שלא היתה ברכבת, וחמימות שנעדרה מביתה של הסבתא. כל כך קל למאורה טחובה להיראות ביתית ונעימה, כשהתחליף לה הוא מאורה צרה יותר. התכסיתי בשמיכת הסקביאס ושקעתי לשנת ישרים, מקווה שלא תעיר אותי משפחה של דובים זועמים.
