התערוכה החדשה של שיר מורן - צורבת בעור

הנה משהו שלא קורה להרבה אמנים בתחילת דרכם: עבודה של האמנית הישראלית הצעירה שיר מורן תוצג למכירה בבית המכירות הפומביות סותבי’ס בדצמבר הקרוב בניו יורק. כן, ממש באותו המקום בו נמכרות עבודות של ג’ף קונס או בנקסי — בין אם הן נגרסות בסיום ובין אם לא.

הכבוד הזה נפל בחלקה לאחר שזכתה בפרס “בחירת הפטיש” של סותבי’ס ביריד צבע טרי האחרון, על סדרת עבודות בהן היא מציירת על עור פרה.

בימים אלה מוצגות עבודותיה מאותו הז’אנר בתערוכת יחיד שלה במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. התערוכה, שנקראת “After Taste” (טעם לוואי) מוצגת במסגרת אשכול תערוכות חדש במוזיאון תחת השם “דחוס” (עד ה־1.2.19), כולן מנהלות דיאלוג עם המונח הלטיני “אימת הריק” (Horror Vacuai) — ומכילות פרטים צפופים ודחוסים הממלאים את כל משטח היצירה.

עבודתה של שיר מורן מהתערוכה “After Taste“

הצופים רוצים לגעת

את המצע הלא־קונבנציונלי של עור פרה עליו היא מציירת גילתה מורן (32) במהלך לימודי התואר השני באמנות בבצלאל. “ציירתי המון שנים על נייר”, היא מספרת, “בעיקר עם טושים, עפרונות ולק לציפורניים. לקראת תערוכת הגמר התחלתי לעבוד על משטחים חדשים, כמו PVC, מראה או שעוונית, שאמורים היו ליצור תחושה של חדר. ציור שהמוטיבציה שלו, במרכאות, היא להיות עוד משהו — לא רק ציור. כך גם הגעתי לעור”.

והיא ממשיכה בשטף את ההסבר. “העור הוא דבר מת, ויש דיבור רציף סביב ציור האם הוא חי או מת. וככל שאני מנסה להחיות את העור, כך אני ממיתה אותו עוד יותר. זהו חומר חושני, אפילו פטישיסטי, הוא חומר טבעי ש’שותה’ את הצבעים ויוצר מצבים מתעתעים”.

קיבלת ביקורות מאנשים או ארגונים הדואגים לזכויות של בעלי חיים?

“לא. כנראה שאני עדיין לא מספיק מפורסמת בשביל זה”, היא צוחקת. “אבל זה מעסיק אנשים. הם שואלים שאלות, רוצים לגעת - שזה משהו שלא מקובל בתערוכות אמנות. אני מתייחסת לזה קצת כמו לעסקה עם השטן: לעשות משהו שנהנים ממנו אבל גם כרוך בסבל. אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שאצייר עליו לעד, אני מתחילה במקביל להתנסות במצעים חדשים כמו עץ ושטיחים. אבל אני גם לא מתנצלת. זה מוטיב ושאלות שכרגע מעניינים אותי ומעסיקים אותי”.

שיר מורן צילום: אוראל כהן

זה מתחבר גם מבחינה נושאית לתוכן של העבודות שלך?

“מעניינים אותי מצבים של ניצול, אבל לא הניצול המובן מאליו. גם בתערוכה הנוכחית אני עוסקת בנושאים של משחקי ניצול ושליטה בין המינים. לפעמים הם מאד ברורים אבל אלה שמעניינים אותי הם דווקא אלה שנחבאים ונסתרים. מה שהצופה יכול להשלים בראש שלו. לא מעניין אותי להיות ‘אין יור פייס’. גם כשאני מסתכלת על עבודת אמנות אני לא רוצה שיגלו לי הכל מההתחלה. אני רוצה לפתות את הצופה להתקרב ואז לגרום לו לגלות עוד פרט או דבר”.

יוצרת בשביל להשתחרר

הדימויים בעבודותיה של מורן סובבים ברוב המקרים סביב דמות נשית שנגלית לצופה באופן חלקי, יחד עם הרבה פרטים קטנים שסובבים אותה. “העבודות הן עמלניות למרות שאני מתנגדת למילה עמלני”, היא מסבירה. “אני לא עובדת בשביל להשתעבד, להפך - אני עובדת בשביל להשתחרר. העמלנות היא לא ערך תרפויטי מבחינתי”.

עבודתה של שיר מורן מהתערוכה “After Taste“

עד כמה מושפעות העבודות שלך מתנועת Me Too?

“זה נמצא שם, כן, אבל מה שמעניין אותי הוא כאמור הצד הלא־מדובר, גם של התנועה הזה. כמו למשל, כשאדם במעמד מסוים מטריד מישהי בגלל הכוח שלו, איך מרגישה המנוצלת ש’נבחרה’. כמובן שאני מסתייגת מהטרדות אבל יש בי גם רצון למשוך תשומת לב בתור גוף. זה חלק מהכוח, חלק מהאגו שלי. לא במובן של להיות אישה יפה מטופחת ומתוקתקת, אני מאד רחוקה מזה, אלא כתפיסה שלי את עצמי כבעלת כוח”.

לשם התערוכה הנוכחית אפטר־טייסט יש משמעות מיוחדת?

“יש לו משמעות תרבותית. שאלות אודות טעם באמנות הן שאלות משמעותיות מאד בעיני. אותו טעם לוואי הוא גם מה שנשאר אחר כך לאורך זמן. כמו הריח של חנות העורות בה אני רוכשת את המצע ליצירות”.